קרנבל המסכות
לאחר שלוש שנים היא נראית (לפחות לחלקנו) כחלק בלתי נפרד מחיינו. המליצו לנו לעטות אותה, ואז כפו עלינו לעטות אותה. הסתתרנו מאחוריה, ננזפנו כשלא עטינו אותה כראוי, הצטלמנו איתה, הפכנו אותה לאביזר אופנתי, ולבסוף, לפני כשנה – נפטרנו ממנה (לפחות עד הפעם הבאה. ולפחות רובנו).
כשבועיים לפני שבוטלה החובה לעטות מסכה, ולאחר שהתגלו אצל הבן שלי בעיות שיניים חמורות ומפתיעות, והיה לי חשד שזה קשור לשעות הרבות שבהן הילדים נאלצו לעטות מסכה (רופאי השיניים אמרו לי שייתכן שאני צודקת, אבל הם לא באמת יודעים), החלטתי לחקור קצת את הנושא. כהרגלי, פתחתי תיבת פנדורה. לאחר שבוע הודעתי לילדים שהם לא מסתובבים יותר עם המסכות. היום, כשנה לאחר מכן, במסגרת קורס בלימודי הדוקטורט, אני שבה לחומרים כדי לדבר על המסכות ככלי פוליטי ועל השפעתן על החברה.
בפוסט הזה ננסה להבין מה היה שם ולמה. בטוח שיהיו כאן יותר שאלות מתשובות.
המקורות (שמופיעים כלינקים) שתמצאו בפוסט הזה מורכבים ממקורות שנחשבים אמינים (למשל מחקרים בכתבי עת מדעיים), אתרי חדשות, פיסות מדיה וגם מקורות אלטרנטיביים (כמו הספר "משבר הקורונה בישראל: אמת מול שקר" של שמואל שפרלינג). במקורות האלטרנטיביים הצלחתי למצוא נתונים ומידע שבתקשורת הממסדית לא הופיעו. מכיוון שאני מחבבת מאוד חשיבה ביקורתית, אני ממליצה לכם לא לסמוך עלי ולבדוק את המקורות, את הנתונים, להצליב מידע, לחשוב מה מתאים לכם ומה לא, על מי אתם סומכים יותר ועל מי פחות, ולהמשיך כל הזמן לשאול שאלות.
בואו נתחיל.
אז מה היה לנו?
בתחילת משבר הקורונה ההמלצות של ארגוני בריאות רבים בעולם לא כללו עטיית מסכות, בטענה שהן לא יעילות במניעת הדבקה. סביב מרץ ההמלצות התהפכו (וזה לא שלפתע יצאו מחקרים חדשים לגבי יעילות המסכות).
ב 12 באפריל 2020 הממשלה קבעה שעלינו לעטות מסכה בכל יציאה למרחב הציבורי. בתחילה היה עלינו לעטות מסכה במקומות סגורים וציבוריים בלבד (הנה צו בריאות העם). מי שעסק בפעילות ספורטיבית היה פטור מן החובה (מה זה אומר אם עטיית מסכות בזמן ספורט היא לא מומלצת?). באותו זמן ה CDC (המרכז האמריקאי לבקרה ומניעת מחלות) המליץ על עטיית מסכות (בד) רק במצבים בהם קשה לשמור על ריחוק חברתי. לאט לאט, החובה לעטות מסכות התפשטה למקומות נוספים בעולם.
כעבור שנה, ב 18 באפריל 2021, ההוראה לעטות מסכה בשטחים פתוחים בוטלה.
כעבור שנתיים, סביב פסח 2022, ההוראה לעטות מסכה ברוב המקומות הסגורים בוטלה גם היא.
האם כולם עטו מסכות כחוק? לא ממש. הנה מחקר שבוצע באוניברסיטת תל אביב וכולל תצפיות על עטיית מסכות ברכבת ישראל.
יעילות המסכות על קצה המזלג
אני תוהה האם המומחים שהמליצו חד משמעית לעטות מסכה שכחו את אחד מעקרונות שבועת הרופאים של היפוקרטס (לא להזיק)? עוד בתחילת משבר הקורונה, המחקרים לגבי יעילות המסכות היו שנויים במחלוקת. והמחלוקת רק גדלה ככל שעברו החודשים, ממש במקביל להנחיות החד משמעיות.
לפני קצת יותר משנה פרסמה מועצת החרום לקורונה נייר עמדה מפורט מאוד לגבי המסכות. המסקנה וההמלצה של המומחים היתה שמסכות יוגבלו לשימוש ע"י צוות רפואי בלבד, ובמצבים מסוימים בלבד.
ב 2020 פורסמה בקוקריין סקירה מקיפה מאוד של מחקרים לגבי יעילות המסכות. המחקרים שנבחרו לסקירה הם מסוג RCT (שנחשב לסטנדרט הזהב של המחקרים). מסקנת הסקירה היא שאין עדויות לגבי יעילות עטייה גורפת של מסכות בציבור. הסקירה המלאה כאן.
במוסד בראונסטון ביצעו בדיקה של כמעט 170 מחקרים והמסקנה היתה דומה – המסכות לא הוכחו כיעילות.
גם אם נניח שהדעות חלוקות וכך גם המחקרים, זה מעמיד את החובה לעטיית מסכות בסימן שאלה גדול. ואם זה לא מספיק, הרי לכם עוד עובדה מעניינת: גודלו של הוירוס SARS-CoV-2 האחראי לקורונה, הוא בסביבות 50 ננומטר (0.05 מיקרון). בעלון של המסכות החד פעמיות שנחשבות לטובות ביותר, ה N-95, כתוב כי ב 95% הן חוסמות חלקיקים בגדלים של 0.3 מיקרון. האם הן חוסמות את וירוס הקורונה? כנראה רק בצורה חלקית.
הרופא הזה החליט לבדוק:
כאן תוכלו למצוא עוד המון מחקרים ומאמרים על יעילות המסכות. והנה מחקר מפינלנד על (אי) יעילות המסכות אצל ילדים. בפוסט המפורט הזה, שמבוסס על מחקר מדרום קוריאה וניתוח מסרים של ארגוני הבריאות, תוכלו לקרוא האם כדאי או לא כדאי לעטות מסכה.
בסקירה השוויצרית הזו תוכלו למצוא עוד מידע, כולל גרפים מעניינים המראים את גלי הקורונה מול החובה לעטות מסיכה. גם ישראל שם, ותוכלו לשפוט לבד האם המסכות תרמו להורדת התחלואה:
ומה עם הנזקים?
לפני שנמשיך, בואו נתחבר לרגע אחד להיגיון הבריא שלנו. אנחנו נושפים החוצה פחמן דו חמצני, ואילו שואפים חמצן. כנראה יש לכך סיבה. כשאנחנו שואפים דרך המסכה אנחנו מכניסים לגוף שלנו פסולת שאנחנו מוציאים ממנו. בריא זה לא יכול להיות. מעבר לנזקים של שאיפת CO2, מצאתי שעטיית מסכות עלולה לגרום ל:
- נזק אדיר לסביבה (ארגונים, כמו הפורום הכלכלי העולמי, מנסים מצד אחד לחנך אותנו בנושא האקלים ולהתריע לגבי הנזק הסביבתי המטורף של המסכות החד פעמיות, ומצד שני לקדם אותנו לקראת עולם טכנוקרטי וצייתן)
- זיהומים וגירודים בעור
- קשיי נשימה
- כאבי ראש
- השפעות פסיכולוגיות – קושי בקיום קשרים חברתיים, הבנת מצבים חברתיים, התרופפות מערכות יחסים ועוד. נעמי וולף כותבת שלאחר שעות במשרד עם מסכה וריחוק חברתי, אין פלא שאנשים יעדיפו להיות בבית לבד מול מסך, שם הם יכולים לנשום.
- בעיות שיניים
- שאיפת חלקיקי פלסטיק וחומרים כימיים שנמצאים על גבי המסכה עצמה.
- מחקר מצא כי המסכה מפחיתה ביצועיים פיזיים של מבוגרים בריאים.
כאן תוכלו למצוא עוד מאמרים על נזקי המסכות. ובאתר הזה רן ישראלי בדק באופן מקיף את נושא המסכות, וחזר עם מסקנות עגומות. וגם כאן יש מאמר מקיף על יעילות המסכות מול נזקיהן.
מה ידענו בכל שלב? ומה אמרו לנו בכל שלב?
בתחילת המשבר, גופים כמו ה CDC וארגון הבריאות הבינלאומי, טענו שאין צורך בעטיית מסכה כי היא לא מגינה עלינו (הנה למשל פרופ' סדצקי), או שהיא חסרת משמעות.
בשנת 2009, בתקופת מגפת שפעת החזירים, משרד הבריאות קבע כי אין יעילות למסכות. סביב מרץ- אפריל 2020, הגרסה השתנתה. הנה שינוי הגרסה אצל פרופ' רן בליצר, למשל.
אבל כמה וכמה פעמים נחשפנו לפליטות פה של נבחרי ציבור ומומחים שטוענים שלמעשה אין משמעות למסכה. חלקם אף הודו שעטיית מסכות במרחב פתוח נועד לחינוך בלבד. מועצת החירום לקורונה הגדירה את יעילות המסכות כאחד מהמיתוסים המופרכים של הקורונה.
בתשובה של משרד הבריאות לבקשה לחופש המידע, נראה שכבר במרץ 2020 במערכת הבריאות ידעו כי למסכות יש בעיקר מסר פסיכולוגי וחינוכי, אך אין הוכחה מדעית לכך שהמסכה מורידה תחלואה, המחקרים הקיימים הם ברמה ירודה וקיים ספק לגבי יעילות המסכות במניעת הדבקה.
למרות זאת, המשיך משרד הבריאות לפרסם מידע חד משמעי, כגון שעטיית מסכות על ידי שני אנשים מעלה את ההגנה ל- 95%. זוכרים את השלטים האלו? עד עכשיו לא מצאתי סימוכין לקביעה הזו.
באחת הכיתות בהן אני מלמדת הסמסטר (ואנחנו מדברים על שנה לאחר שהחובה לעטות מסכה בוטלה) עדיין מוצמדת לקיר הכרזה הזו:
נעמי וולף (שהיא עיתונאית, סופרת, אקטיביסטית, פמיניסטית ומרצה) מקדישה בספרה "גוף של אחרים" פרק שלם לנושא המסכות. היא מראיינת במהלכו כמה מומחים שמוחים על חוסר ההיגיון לעטות מסכה באוויר הפתוח, על ההנחיה שלא השתנתה למרות שהבינו שמדובר באירוסולים ועל הקשיים שחווים אנשים (ובעיקר ילדים על הספקטרום האוטיסטי) בקריאת הבעות פנים של אנשים עם מסכות. הם גם טוענים שהנזק מעטיית המסכות עולה על התועלת. הם מזכירים נזקים כגון מחסור בחמצן, שאיפה מוגברת של CO2, הפיכת המסכה למצע של חיידקים ועוד. ד"ר וולף פעלה רבות בתקשורת (עד שהעיפו אותה מכל ערוץ אפשרי) בנושא חיסונים, סגרים וגם הקשר האפשרי בין מסכות ולידות שקטות. הפעילות שלה זיכתה אותה בתואר מפיצת דיסאינפורמציה ומעודדת תיאוריות קונספירציה. היא בחברה טובה עם עוד כמה עיתונאים אמיצים, מדענים ומומחים.
במהלך הקורונה היו כל מיני יוזמות שקראו להפסקת המדיניות. הנה דוגמה אחת – הצהרת בארינגטון, עליה חתומים אפידמיולוגים ומדענים, שקוראים להפסיק עם המדיניות הגורפת ולאפשר למי שאינו בסיכון לחזור לחיים נורמליים. אם לא שמעתם על היוזמות הללו, כנראה שמישהו דאג שלא תשמעו.
לאחרונה, מתחילים לראות גם בתקשורת הממסדית סדקים. פה ושם מופיעים מאמרים (בדרך כלל כמאמרי דעה) שמטילים ספק בנרטיב שסחף את המדיה במשך כמעט 3 שנים. הנה דוגמה מהניו יורק טיימס ועוד אחת מהוושינגטון טיימס. והנה סרטון מלפני שנה לגבי מסכות בבתי הספר:
המסכה כסמל
המילה מסכה מגיעה מהמילה "מסך". המסכה מסתירה חלק מהפנים, ויוצרת סוג של מחיצה. עוד לפני שהן הפכו לאביזר תיאטרלי, שימשו המסכות בפולחנים וטקסים דתיים. עד היום יש מסורות וחגים (כמו פורים אצלנו וליל כל הקדושים במקומות אחרים) בהם נהוג לעטות מסכה (עוד קצת על ההיסטוריה של המסכות, כאן). ידעתם שעד היום בקרנבל המסכות המסורתי של ונציה, יש מסכה שנקראת "רופא המגיפה"?
אבל המסכה לא רק שימשה כאביזר תיאטרלי או טקסי. במאה ה 15 נשים אולצו לעטות מסכת ברזל שסתמה את הפה כעונש. תוכלו לצפות כאן.
במאה ה 16 באנגליה, אחת משיטות הענישה כנגד אנשים (למשל כאלה שהואשמו בכישוף) היתה מסכת הבושה. גם מסכת ברזל שימשה בעבר ככלי ל"אילוף" ועינוי עבדים. כלומר המסכה סימלה אובדן חופש, עבדות, ענישה ועינוי.
מה מסמלת עבורכם המסכה? כשאני מביטה במסכה היום אני רואה בה סמל לסגירת פיות, למניעת חופש ביטוי ואולי חשוב מכל – מניעת חמצן, שהוא הבסיס שלנו לחיים. כשאדם עוטה מסכה אנחנו לא רואים את הבעות הפנים שלו, מה שמשווה לו מראה כמעט לא אנושי. ואילו אנשים אחרים רואים בה הגנה, שמירה, בטיחות ואולי בטחון.
במהלך הקורונה המסכה סימלה דבר נוסף – היא הפכה לסמל חברתי של אחידות וצייתנות, קונפורמיזם וביטול אינדיבידואליזם.
אנשים שעטו מסכה נתפסו אצל רוב הציבור כאמינים, יציבים, שקולים בדעתם. אולי אפילו נקיים יותר? זה הפתיע אותי, אבל מחקר מצא כי משפיענים שעוטים מסכה נחשבים ליותר מהימנים (קצת על המחקר כאן). לפי המחקר, המסכות מייצגות סימבולית משהו שקשור למקצועות הבריאות ולכן אנשים מקשרים אותן לבריאות וניקיון (בעבר רק מטפלים ורופאים עטו אותן). המחקר המלא פה. עוד מחקר (חייבים להשתעשע קצת, זה בכל זאת קרנבל) מעיד על כך שנשים נמשכות יותר לגברים עם מסכה.
המסכה היא סמל מאוד מוחשי. רואים אותה, אפילו ממרחק. היא מיד שמה תווית על האדם שעוטה אותה. כשאני עוטה מסכה אני חלק מחברה, מקולקטיב מסוים. לעומת זאת אם בחרתי שלא לעטות אותה אני יכולה להיראות כמורדת, חסרת אחריות או אפילו הזויה. המסכה מעידה חיצונית על בחירה מסוימת (בניגוד למשל לחיסון – אי אפשר לדעת אם אדם בחר להתחסן או לא על סמך המראה שלו).
ואיך אנחנו מרגישים שאנחנו עוטים מסכה? יש כאלה שירגישו מוגנים יותר, בטוחים ולכן אולי יאפשרו לעצמם יותר חופש. ויש כאלה שירגישו שהם חנוקים, מוגבלים, חסרי יכולת או אפילו חסרי אונים. בכל פעם שעטיתי מסכה, הרגשתי לא רק שסותמים לי את הפה ומגבילים לי את החיים (נשימה היא חיים), אלא גם כאילו אני מנותקת מהעולם (שני חושים דומיננטיים נפגעים כשאנחנו עוטים מסכה) וקשה לי להתנהל בתוכו.
סימון אנשים?
באיזשהו שלב נוצר פילוג (שיחמיר עם כניסתם של החיסונים לחיינו) – בין מי שעטה מסכה ובין מי שלא. אצל רוב האנשים מי שלא עטה מסכה מיד תויג כחסר אחריות או אדם ללא סולידריות חברתית. במאמר הזה, למשל, פסיכולוגים ממליצים לעטות מסכה כאקט של אחריות חברתית.
המסכה הפכה לסוג של סימון חברתי. כשאני עוטה מסכה אני מסמלת שאני מצייתת לחוקים, אחרים חשובים לי, או לחילופין – אני אדם פרטי ועושה מה שנכון עבורי, או מצפצפת על החוקים, או בודקת, לומדת ומחליטה לבד.
אנחנו עוטים מסכה לא רק כדי לשמור על עצמנו (כך אמרו לנו), אלא כי אנשים אחרים, גם אם הם בריאים לחלוטין, חברי המשפחה שלנו, אהובים או חברים – הפכו להיות מסוכנים לנו. המסכה תרמה בכך לריחוק חברתי.
ההסכמה הרחבה לעטות מסכה בארץ הפתיעה אותי. לאחרונה שמעתי שדווקא בארץ יש נטייה מוגברת לצייתנות לאוטוריטה. הופתעתי, אז יצאתי לבדוק ומצאתי משהו מעניין על הצייתנות הישראלית.
ואי אפשר לדבר על הצייתנות מבלי לדבר על הוכחה חברתית, שמשחקת תפקיד חשוב בהתנהגות האנושית. כשכולם עוטים מסכה זה מסמל לנו מה לעשות. זה אחד מקיצורי הדרך בהם אנחנו משתמשים כדי להחליט החלטות. כשהרבה אנשים סביב עוטים מסכות, אנחנו מבינים שזה הדבר הנכון לעשותו. אבל אחת הבעיות עם הוכחה חברתית היא שמה שכולם עושים הוא לא בהכרח הדבר הנכון לעשותו. תוכלו לקרוא כאן על הוכחה חברתית.
בספרו על הקורונה, טוען ד"ר ג'וסף מרקולה כי "מי שהחליט לא לעטות מסיכה, למעשה בחר בחופש על פני פחד". לעומתו, קלאוס שוואב, מייסד הפורום הכלכלי העולמי, כותב בספרו "האיפוס הגדול" (מומלץ לקרוא כדי להבין לקראת מה מובילים אותנו) ש"ההכרח לעטות מסכה הפך לקרב פוליטי כי חלק מהאנשים חושבים שמסכה פוגעת בחופש האישי. אבל הסירוב לעטות מסכה בציבור היא בחירה שאומרת הרבה על המוסר שלנו".
ויש אנשים שלקחו את עטיית המסכות צעד אחד קדימה והסתובבו עם כמה מסכות, ליתר בטחון (והם קיבלו תמיכה מאנשים כמו פאוצ'י).
מסכות לכולם?
אז זהו, שלא. ראשית, היו החרגות: ילדים עד גיל 7 היו פטורים מעטיית מסכה, וכך גם אנשים עם מוגבלות. זה כמובן גרר ויכוח על מיהו אדם עם מוגבלות ואיך אדם יכול להוכיח שהוא כזה. לבסוף הוחלט שהצהרה של אדם תספיק. כמו כן, אנשים שעוסקים בספורט היו פטורים מהחובה.
במהלך החובה לעטות מסיכות, היו גם החרגות זמניות – למשל כשהיה גל חום כבד, התלמידים בבתי הספר היו פטורים. גם מרצים, זמרים ושחקנים, מטפלים ומטופלים בטיפולי נפש היו פטורים מהחובה. על זה כאן.
מה לגבי מי שיש לו זקן? איך הוא יעטה מסכה והאם הוא פטור ממנה? הנה מחקר של המכון לבטיחות וגהות בנושא מסכות וזקנים, כולל הנחיות לאורך הזיפים הרצוי. כל כך חשוב היה לעטות מסכה, שנבחנו כל הסוגיות (פרט לסוגיית היעילות שלא נפתרה עד היום).
פוליטיקאים ואנשי ציבור נתנו הנחיות, אבל לא תמיד הקפידו עליהן בעצמם. ראינו את זה בהפרת הסגרים, בהחרגתם מהתו הירוק וכמובן גם בעטיית מסכות (הנה גמזו באירוע ללא מסכות, וגם ביבי חותם על הסכם עם האמירויות ללא מסכה).
אכיפת החובה לעטות מסכה
"ככל שחוקים וצווים בולטים יותר, כך יהיו יותר גנבים ונוכלים" לאו טסה.
ביוני 2020 כבר נרשמו מעל 1,600 קנסות על אי עטיית מסכות. עד ספטמבר 2021 חולקו בישראל כ-405,000 קנסות על אי עטיית מסכה (לעומת קנסות על הפרת סגר, למשל – 210,000 קנסות. הנתונים מכאן).
אנשים שומרי חוק הפכו בן לילה לפורעי חוק.
תפקיד המשטרה השתנה בקורונה. אם פעם חשבנו שהשוטרים שומרים עלינו, פתאום אדם שהחליט לצעוד בים למען בריאותו הנפשית, לבדו לגמרי, מבלי שהוא מסכן אדם, נחשב לאויב הציבור ונעשים אחריו מעקבים, מצוד ואכיפה. האזרח האומלל, שאמור לסמוך על המשטרה, פתאום מרגיש שהמשטרה מחפשת אותו.
אכיפת עטיית המסכות הגיעה יחד עם איכוני טלפונים לבדיקת שמירה על בידוד. לפתע הרגשנו כלואים ונתונים למעקב. האם זו היתה הדרך הנכונה? המכון הישראלי לדמוקרטיה טוען שיש דרכים אחרות לביסוס נורמות חברתיות. הנה כאן.
וכמו הפוליטיקאים, לפעמים גם השוטרים: המשטרה אוכפת אבל לא תמיד השוטרים עוטים בעצמם מסכות.
המסכות כפרופגנדה (תעמולה)
מהי פרופגנדה? אחד ההוגים שהתחבבו עלי במיוחד במהלך הסמסטר הראשון ללימודי הוא לנגדון ווינר, שעוסק בעיקר בהיבטים פוליטיים סביב טכנולוגיה (והוא גם כותב בצורה כל כך ברורה ונגישה). במאמר מעניין במיוחד, הוא מגדיר פרופגנדה כסט של שיטות בהן משתמשת קבוצה מאורגנת שמעוניינת לעודד את ההמונים להתאחד פסיכולוגית דרך מניפולציות פסיכולוגיות. פרופגנדה פירושה יצירת תודעה המונית ביחד, והיא אחת הדרכים לכפות אידיאולוגיה.
אחד המרכיבים של פרופגנדה, לטענתו, הוא מסר שכולל סט של עובדות. כך ההמונים מרגישים בנוח. אבל העובדות הללו נבחרות בקפידה, ולמעשה רוב האנשים נלכדים ברשת של עובדות והם לא יכולים לחשוב ולבחור בעצמם. הפתרון של ווינר לדמוקרטיה אמיתית (שאין בה צורך בפרופגנדה) היא חשיבה ביקורתית והטלת ספק. פלא שחיבבתי אותו?
אחד הדברים שתפסו אותי במאמר הוא שככל שאנשים מנותקים מקהילות מקומיות, כך הם מושפעים יותר מפרופגנדה. והרי העולם שלנו לאחרונה מתנהל דיגיטלית ואנחנו מנותקים יותר ויותר. אגב, באחד הראיונות איתו הוא מביע ביקורת על קהילות ברשת. מבחינתו אלו לא באמת קהילות, כי בניגוד לקהילות פיזיות, בהן יש הטרוגניות של רקע, דעות וכד', בקהילות הדיגיטליות יש הומוגניות.
כאן תוכלו לקרוא פוסט של רופאה שמסבירה מדוע כפיית המסכות היא תעמולה ולא מדע. אני חושבת שהפרופגנדה הצליחה מעל ומעבר לציפיות בכל פעם שאני רואה אנשים בחוף הים או לבדם במכונית עם מסכה. ודעו לכם שפרופגנדה יכולה להיות מאוד יצירתית. הנה דוגמה כאן.
המסכה ככלי פוליטי
המסכה היא חפץ מוחשי, שלא רק נראה ומסמן אנשים, אלא נותן תחושת מוגנות. חפץ מוחשי מול אויב בלתי נראה (הוירוס). האם הממשלות נאחזו בחפץ הזה כדי לספק ודאות? כדי לעשות "משהו" שיספק את התושבים? יתכן. לפחות בתחילת המשבר.
אפשר להסתכל על מסכה כסוג של טכנולוגיה מבוססת מדע, ששולבה במערכות הבריאות והפוליטיקה ככלי. האם מראש הטכנולוגיה הזו, המסכה, היא נייטרלית או שיש בה את הפוליטיקה מובנית? המאמר של ווינר על פוליטיקה של חפצים גרם לי לחשוב (זוכרים שאמרתי שיהיו יותר שאלות מתשובות?)
אם נסתכל על המסכה הרפואית, האם יכול להיות שמלכתחילה היא הומצאה כדי לייצר גבול מסוים, חציצה בין הרופא והחולה? שמירה על הרופא ולא על החולה למשל יכולה להעיד על מעמד גבוה יותר של הרופא. כלומר – יש בעטיית המסכה עצמה סוג של היררכיה מובנית, או סדר חברתי שבה אחד "שווה" יותר מהשני, ולכן עליו יש להגן.
גם בתקופת הקורונה, המסכה יצרה איזשהו סדר חברתי. אנשים שעטו מסכה נחשבו ליותר הגונים, יותר מתחשבים. החפץ הזה מאחד בין אנשים (כל מי שעוטה מסכה) ומפלג בין אחרים (מי שעוטה מול מי שלא עוטה). הטכנולוגיה הזו של המסכות גם מכפיפה אנשים לאוטוריטה מסוימת – מומחי הבריאות שטענו שיש לעטות מסכה. הנה אנחנו מחויבים להקשיב ולציית לאוטוריטה.
מה היה קורה לו האנשים עצמם היו מחליטים אם לעטות מסכה או לא? זה כנראה היה נראה די דומה למה שאנחנו רואים עכשיו ברחוב, כשכבר אין חובה. חלק מהאנשים בוחרים לעטות מסכה וחלק לא. מה היה קורה לו זה היה דמוקרטי באמת?
לטענתו של ווינר, כשטכנולוגיה היא פוליטית, יש בה בצורה מובנית גם כוח, אוטוריטה ושליטה. בחובה לעטות מסכות, ראינו זאת היטב.
במסמך מרתק של מכון המחקר השוויצרי לבקרת מדיניות ופרופגנדה, יש ניסיון להבין מה גרם לשיגעון המסכות. במסמך מוצעים 12 מודלים אפשריים, כשאחד מהם הוא לחץ פוליטי. עפ"י המסמך, חלק מהפוליטיקאים פשוט רצו להציע כלי כלשהו שיתן תחושה של מלחמה בנגיף, חלקם השתמשו במסכות ככלי לייצר צייתנות שתוביל בהמשך להתחסנות, וחלקם נכנעו ללחץ של לוביסטים (למשל קבוצת "מסיכות לכולם" שנוסדה ע"י – תיראו מופתעים – מנהיג צעיר מבית הפורום הכלכלי העולמי). וזה מתוך המסמך:
אחד המקרים המעניינים הוא צ'כיה, אחת המדינות הראשונות שכפו עטיית מסכות. בתחילה טענו שההדבקות שם נמוכות הודות למסכות. אבל כמה חודשים לאחר מכן התברר שלמרות השימוש הנרחב במסכות, צ'כיה היתה אחת המדינות עם כמות הנדבקים הכי גדולה בעולם.
ביוני 2020, מומחה בלגי טען שלמסכות היתה מטרה סימבולית – ואותו דבר בהמשך לגבי סגירת הברים והמסעדות. עפ"י מתיאס דסמט, שחוקר את היווצרות תודעת ההמונים (וכתב את אחד הספרים המרתקים שקראתי), המסר ברור: האינדיבידואל אמור בכל זמן להראות שהוא מציית לאינטרס הקולקטיבי, ע"י זה שהוא מבצע התנהגויות מסוימות, או ריטואלים. זו הדרך ליצירת תודעה המונית.
שימוש פוליטי במדע
ואם דיברנו על חפצים וטכנולוגיות פוליטיים, הרי שגם המדע מתגייס לטובת הפוליטיקה. בכמה טקסטים מעניינים שקראתי, נתקלתי במחשבות על שימוש פוליטי במדע:
שילה ג'סנוף, במאמר שמדבר על סידור הידע וסידור החברה, טוענת שמדע לעיתים משמש למתן ודאות לתושבים. בעיני, המסכות הן דוגמה טובה לכך.
קולינס ואוונס, במאמר על הגל השלישי של לימודי מדע: כשהמדע מוצג לציבור הוא חושף רק ודאות. יש סכנה כשמדע מוצג לציבור לפני שיש קונצנזוס, כי כשהציבור מגלה כי המדענים עדיין עסוקים בויכוחים ולא מסכימים, הם כבר לא מקור אמין. זו אחת הסיבות לכך שמדענים מעדיפים לשמור את עבודתם לעצמם עד שלב הודאות.
פורטר מצדו, מדבר על המדידה הכמותית שנעשתה אוטוריטה. המספר הוא אובייקטיבי ואיתו לא מתווכחים. המספרים משמשים ככלי לקבלת החלטות פוליטיות. אין דוגמה קונקרטית יותר מדשבורד הקורונה והנתונים המספריים שהוצגו לנו מדי יום בכל ערוצי המדיה.
וגם ווינר, החביב עלי, כותב בטקסט קצר ביקורת על השימוש במדע לצרכי ממשל, על השתקת דעות מנוגדות ועל הכוונת מדענים לכיוונים מסוימים. מפעם לפעם, לטענתו, כל מפלגה עוסקת בעיצוב המציאות כדי שהיא תתאים לאידיאולוגיה. ומפעם לפעם גם המדע מגויס לתפקיד. המדיה משתתפת גם היא ומנקה את השיח מדעות שמפריעות. מבחינתו, זה מהווה מכשול לדמוקרטיה. האם יש קשר בין מה שקרה בקורונה ומה שקורה בארץ עכשיו, שלטענת רבים מאיים על הדמוקרטיה?
כל החוקרים האלה טוענים שלמעשה המדע "מוכפף" לצורך או הרצון הפוליטי. משתמשים במדע כדי לספק ודאות, שליטה ומתן פתרון.
ממש לפני כמה ימים, היה דיון מרתק בפרלמנט האירופי לגבי הקורונה. דנו שם לא מעט בתפקיד המדע. מומלץ.
שנגיד כמה מילים על זכויות אזרח?
ד"ר ג'וזף מרקולה (אחד מהאנשים שתויגו כמפיצי על של דיסאינפורמציה, אבל תשפטו בעצמכם) כותב בספרו על זכויות הפרט. בתיקון הראשון לחוקת ארה"ב מופיעה הזכות להביע דעה (יש הטוענים שכל שאר הזכויות שלנו תלויות בזכות הזו). במשטרים טוטליטריים מחביאים את הדעות שלא מתאימות. פעם היו אלה ספרים ששורפים, והיום אלו הצנזורות בערוצי מדיה. זרימת המידע והביטוי העצמי הם כמו חמצן לדמוקרטיה.
האם במקום לצטט מחקרים מדעיים איכותיים שמצדיקים את ההכרח לעטות מסיכות, סגרים וחיסונים, הארגונים הבריאותיים והממשל משמשים כבובות בידי התעשיות? אמרו לנו לעטות מסיכה בכל מקום, בזמן מפגשים ואפילו בזמן סקס (?!). אמרו לנו שנעצור את המגיפה אם נעטה מסיכה, נשמור על ריחוק חברתי, נשמור על הסגר. וכל הזמן הזה חיכינו לחברות הפארמה שיגאלו אותנו עם החיסונים מצילי האנושות. והנה למרות כל אלה, יש עדיין קורונה.
אי אפשר להתחיל לדבר על זכויות אדם ללא השיח על ה"כפייה". מדוע לא הסתפקו בהמלצה בלבד לעטות מסכה? אם מומחי הבריאות ראו במסכה אמצעי מגן כפי שראינו בשלטי החוצות, מדוע יש להכריח את הציבור לעטות אותה?
האם בהכרח לעטות מסכה אין פגיעה באחד מחוקי היסוד של ישראל – חוק יסוד – כבוד האדם וחירותו? אם משרדי הבריאות החשיבו את המסכות כסוג של "טיפול מונע" -האם נכון (ומותר) היה לכפות אותו על אזרחים בריאים? תוכלו להציץ כאן בחוק זכויות החולה. הנה מאמר מעניין על האתיקה של אותה כפייה לעטות מסכה.
תפקיד המדיה
התקשורת בארץ ובעולם בחרה בנרטיב הרצוי, בקשר לחיסונים, לסגרים וכמובן גם בקשר למסכות. במהלך כל שלוש השנים, בהן העובדות היו שנויות במחלוקת, תהיתי (ואני ממשיכה לתהות) איך זה שלא בוצעו מספיק תחקירים בנושאי הסגרים, המסכות והחיסונים. תוכלו לקרוא קצת על תפקיד המדיה בעניין המסכות, פה.
פה ושם נתקלתי במומחים שטענו שהמסכות אינן מועילות. אבל הם נבדקו ע"י מומחי עובדות (שלרוב ממומנים ע"י חברות המדיה בעצמן), ואז הוצאו, נחסמו או פשוט היו מושא ללעג במדיה.
למעשה, רוב העיתונאים הפסיקו לתפקד כעיתונאים (תפקיד הכולל מחקר, חתירה לאמת, הצלבת נתונים ומקורות, בדיקת עובדות וכד'), והפכו להיות כלי בידי מקבלי ההחלטות. עיתונאים שניסו להביא דעות שונות מצאו את עצמם לא רק נבעטים החוצה מערוצי המדיה, אלא גם זוכים לקיתונות של בוז. הם זכו לכינויים של חובבי תיאוריות קונספירציה, מפיצי דיסאינפורמציה ואפילו שקרנים. בעיני זו היתה שעתם העצובה של העיתונאים וערוצי המדיה.
ויש גם את שאלת המומחים
משך כל תקופת הקורונה, קיבלנו המון הנחיות והמלצות, וכולן לוו בסימני קריאה חד משמעיים. חייבים לשמור על ריחוק חברתי, חובה לעטות מסכה, חייבים לשמור על הסגר ולא לחגוג עם המשפחה כדי לנצח את הוירוס, החיסון יעיל ובטוח, ועוד. האמת היא, כפי שראינו, ממש לא חד משמעית. עצם זה שיש מדענים או מומחים שטוענים דברים מנוגדים כבר הופך את אותן הנחיות לתמוהות.
וזה מוביל אותנו לשאלת המומחים. מי נחשב למומחה? על איזה מומחים מסתמכים כשמקבלים החלטה? והאם אותם מומחים מציגים בפנינו את כל הנתונים והעובדות, או בוחרים רק בחלק מהן? האם הם יכולים לשנות את דעתם? מה או מי הקנה להם את אותה מומחיות?
אלו שאלות שעלו לי במהלך תקופת הקורונה. גיליתי, למשל, שחברת פייזר לא רק תורמת לערוצי המדיה ולמשרד הבריאות (וזה כמובן מוביל לניגוד אינטרסים), אלא לוקחת חלק פעיל בפקולטה לרפואה בתל אביב (ואולי בעוד מקומות). היא מסייעת לבניית הסילבוס, שולחת מרצים מטעמה ועוד. האם מי שסיים את לימודי הרפואה בפקולטה כזו כבר מוטה לטובת חברות הפארמה? ייתכן.
אי לכך, בחרתי להקשיב למומחים שאין להם אינטרס. הם לא מקבלים מימון מהמדינה או מחברת תרופות, הם לא מחזיקים בתפקיד ממשלתי או ציבורי. לכן גם אין להם מה להפסיד אם יגידו את האמת ויביעו דעה. ברוב המקרים, המומחים האלה נחשבים למומחים אלטרנטיביים. משרד הבריאות תייג את הפוסטים שלהם לא פעם כ"פייק". בדיעבד, חלקם צדקו.
במאמר של קולינס ואוונס, העוסק במומחיות, הם מבקשים להבחין בין מי שיכול לתרום לשיח ובין מי שנחשב בהגדרה היבשה ל"מומחה". במשבר הקורונה הקשבתי כמה פעמים למומחים מחוץ למיינסטרים והם תרמו לי ידע חשוב. חבל שבשיח הכללי לא שמעו אותם.
ואם מדברים על מומחיות, אי אפשר שלא לדבר על מדד האמון. מסתבר שהאמון שלנו הופך עם השנים להיות פחות היררכי (אמון במוסדות, מדיה, ממשלות) והופך להיות יותר רוחבי. כיום אנחנו בעיקר מאמינים לאנשים כמונו. מוסדות הממשלה, וגם משרד הבריאות, לצערנו, סובלים ממשבר אמון. מספיק להציץ בתגובות לפוסטים בדף הפייסבוק של משרד הבריאות כדי להיווכח בכך. מעניין כי למרות שהאמון במוסדות הממשלה נמוך מאוד, עדיין רוב הציבור בחר להאמין לאותם מוסדות במהלך משבר הקורונה. אני עדיין תוהה איך זה קרה.
ועוד כמה שאלות שנותרו פתוחות
- שמואל שפרלינג שכתב את הספר "משבר הקורונה בישראל. אמת מול שקר" (שעזר לי מאוד בכתיבת הפוסט הזה), מעלה שאלה מעניינת לגבי המסכות. אם אכן חשבו שהמסכות חשובות ונדרשות, מדוע לא חילקו אותן לאזרחים? זכור לנו שבשנת 91, כשהאמינו שיש עלינו איום של נשק כימי, חילקו לנו מהר מאוד מסכות הרבה יותר מתוחכמות ויקרות כדי להגן עלינו.
- מדוע לא בחרו בשקיפות? מדוע היו כל כך הרבה סימני קריאה למרות שהמידע לא תמך בהנחיות החד משמעיות? הנה מאמר דעה לגבי הצעדים הנדרשים כדי לעודד עטיית מסכות גם כשאין כבר חובה לעשות זאת. לעודד, לא לכפות.
- מדוע עכשיו, כשהמשבר קצת נרגע, לא מדברים על פתיחת דיוני הקורונה? (תיקי פייזר נחשפים למשל), על תפקיד המדיה (וגם תיקי טוויטר המעידים על הקשר בין הממשל והחברות השולטות במדיה החברתית)? למה אין הסקת מסקנות? ולמה לא מדברים על זה מספיק בארץ?
