התנגדות היא תחושה קשה, בעייתית, שיפוטית וביקורתית. היא בעצם כל הזמן אומרת "לא". מה היה קורה אילו יכולנו ללמוד לא להתנגד, אלא לקבל מה שקורה?

האם אנחנו חושבים יותר מדי? האם אפשר לאמן את עצמנו להקצות זמן לחשיבה, אבל מינימלי?

כדי להתמלא בדברים חדשים, צריך לפנות להם מקום. מחשבות על לאמץ ריקות…

נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.

הרגשות עולים ובאים לספר לנו משהו על המצב הרגעי. אז במקום לשפוט, להוציא או להדחיק, אנחנו צריכים להקשיב להם ולתת להם אפשרות לזוז, לנוע ולהשתנות…

מה קורה כשאנחנו מנסים לראות את העולם לא דרך האני הפרסונלי, אלא כמו שהוא – עם צרכים, שינויים, רצונות? יצאתי לבדוק.