מטאפורות מכניסטיות
בשנים האחרונות שמתי לב לשימוש הולך וגדל במטאפורות מתחום המכני או הטכנולוגי. הן נשמעות כך:
הגוף שלך עובד כמו שעון
המוח שלנו הוא כמו מחשב
הגוף הוא מכונה משוכללת
ניתן לתכנת מחדש את הראש
הקוד הגנטי
ויש עוד ועוד דוגמאות. המטאפורות האלו מוצגות בתקשורת ההמונים וגם בספרי הלימוד המדעיים והן משולבות ומוטמעות היטב בשפה שלנו. הן מגיעות מתחומים רבים, לא רק מדע או טכנולוגיה. אפילו בתחום הרוח כבר נתקלתי בהן (מורה ליוגה אומר שהמיינד שלנו הוא כמו מחשב ביולוגי, מורים לתטא שמציעים לנו "הורדות" של אמונות ועוד).
אחת המטאפורות השימושיות היא ש"השעון הביולוגי שלנו מתקתק". ורגע לפני שנצלול לעומקן של המטאפורות, בואו נעשה אתנחתא קצרה עם מריסה טומיי:
מהי מטאפורה? איך בדיוק זה עובד?
אנחנו משתמשים במטאפורות כדי להאיר או להבהיר מושג אחד באמצעות מושג אחר, שכנראה יותר מובן, נגיש או ברור.
לייקוף וג'ונסון, באחד מהקטעים שקראתי הסמסטר, טוענים שאופי השפה שלנו הוא מטאפורי. לטענתם יש מטאפורות שהן סוג של מטאפורות על, בהן אנחנו עושים שימוש שוב ושוב (למשל "זמן=כסף"). לדעתם, המטאפורות האלו לוקחות מושג מתחום קונקרטי ומצרפות אותו למושג מופשט (למשל "אהבה"). כך למעשה אנחנו הופכים מושגים לקונקרטיים יותר: למשל "אהבה היא מסע" או "אהבה היא מלחמה". אופן השימוש במטאפורות הוא תלוי תרבות, אגב. יש מקומות בהם המטאפורה של זמן=כסף, למשל, לא תופסת.
מטרת השימוש במטאפורות, לדעתם, היא להביא להבנה טובה יותר של מושגים שהם לא פשוטים להבנה (זמן, אהבה). זו לא ההגדרה היחידה לביטוי מטאפורי, אבל למען הפשטות, אני אתמקד כאן בגישה שלהם, כי בעיני היא מסבירה מדוע אנחנו משתמשים במטאפורות מכניסטיות. דיון מעמיק במטאפורות שייך כמובן לתחום של בלשנות, שלצערי רחוק ממני שנות אור (שמתם לב למטאפורה?). אני בוחרת לדבר על שימוש במטאפורות ספציפיות מתחום מכני וטכנולוגי, והשפעתן עלינו.
למה המטאפורות האלו חשובות בעיני? כי השפה משפיעה על איך שאנחנו תופסים את העולם. אם המטאפורה של זמן=כסף, למשל, נכנסה לשפה ולתרבות בצורה כל כך משמעותית, הרי שהיא משפיעה על התפיסה שלנו של זמן. האם אנחנו מבזבזים זמן (עוד שימוש במושג כלכלי)? האם הזמן שלנו יקר? האם חשוב לנו לחסוך זמן? עוד על ההשפעה של המטאפורות בהמשך הפוסט.
איך זה קרה, ולמה? המטאפורה של העולם כמכונה
המקור של המטאפורה נעוץ בהפיכת המדע למכניסטי.
לפני המהפכה המכניסטית, היו 3 רמות של הסברים למה שקורה בטבע – הגוף, הנשמה, הרוח. אחרי המהפכה המכניסטית, נותרו רק שתי רמות – גוף ורוח (את הרמה של הנשמה הוציאו מהטבע). הצעד האחרון במהפכה המכניסטית היה להוריד רמה נוספת. במקום דואליזם של חומר ורוח עכשיו יש רק חומר. נשארנו עם מטריאליזם ששולט בחשיבה המדעית מאז אמצע המאה ה 19 (אפשר לקרוא עוד על התהליך המרתק בספר The science delusion).
מאז, המדע אימץ את המטאפורה של המכונה – כשהוא מפרק דברים כדי לבדוק כיצד הם עובדים (מכאן).
תומאס פוקס כותב בהקדמה לספרו על הארווי ודקארט, על התפיסה שהשתנתה. הוא מתאר איך במדע שלטו שני זרמים – ויטליזם (העולם כמשהו חי, עם תכלית וסיבות) ומכאניזם, ואז המכאניזם השתלט. לפי התפיסה הויטליסטית, שמייצג אותה אריסטו, החיים נמצאים בלב (אצל הארווי, בהמשך, החיים יימצאו במערכת הדם). אצל דקארט, לעומתם, שמייצג את המכאניזם, יש מטרה להפריד את הנשמה מהחושים, את הפיזי מהמחשבתי.
כשהחברה נעשתה פחות ופחות קשורה לטבע ולמקצבים של עונות השנה, לילה ויום, ויותר קשורה לכלים ומכשירים שאיפשרו חיים עירוניים – נכנסה המטאפורה של העולם כמכונה. העולם של קופרניקוס, למשל, עובד לפי חוקים, ללא סיבה או תכלית, ממש כמו מכונה. המדענים שתרמו לראייה הזו ולכן גם למטאפורה היו רבים, ביניהם גלילאו גליליי, רוברט בויל ("העולם הוא כמו שעון") ואפילו דארווין. תוכלו לקרוא עוד על גלגולה של החשיבה על העולם כמכונה, במאמר הזה.
למה שעון? קצת היסטוריה
בספרו "המהפכה המדעית" כותב סטיבן שייפין על הפילוסופים המודרנים של הטבע (כמה אני אוהבת את הכינוי הזה למדענים) שהחלו להעדיף את מודל המכונה כמודל לתכונותיו של הטבע. השעון היה אחת הטכנולוגיות שגירו את הדמיון, הוא הפך נחוץ להסדרת ענייני האדם. כשהמטאפורה נכנסה לשימוש – אנחנו כבר לא קשורים לתנועות הטבעיות והמקצב של היקום, יש מקצב אחר שמכתיב את החיים – הזמן המכני.
אם כך, הפילוסופים החלו להבין את הטבע דרך השעון המשמש כסמל לאחידות וסדירות. הם מצאו בעולם הטבע דפוסי תנועה סדירים, והשעון היווה מודל נגיש שהראה כיצד ניתן ליצור תנועות טבעיות וסדירות בצורה מכנית.
ואחרי העולם, מגיע גם תורו של הגוף
במאה ה 18 החלו להתייחס גם לגוף האדם כמכונה. במאה ה 20, נוספה עוד מטאפורה לשימוש, והיום נוהגים גם להשוות את המוח למחשב.
קחו למשל את עולם הרפואה. אם מהנדס בונה גשר, ואז קורה משהו לגשר – יש לתקן אותו. הרופאים הסתכלו בצורה דומה על גוף האדם: לפעמים צריך לתקן אותו כשמשהו "נשבר". לכן המטאפורה של מכונה היתה טבעית עבורם (עוד דוגמאות במאמר המעניין הזה). בהמשך, הרפואה תתחיל להתייחס לגוף כמכונה שבנויה מהמון חלקים, כשכל אחד מהם נדרש לטיפול או יחס מיוחד – זה הביא להתמחויות השונות.
עולם הרפואה בפרט, והמדע בכלל, מתייחסים בצורה מעניינת לתודעה. מכיוון שעדיין לא לגמרי ברור לנו מהי התודעה, נוח יותר להשוות אותה למחשב. אם המדע העכשווי מניח שהמציאות היא חומרית או פיזיקלית, התודעה היא תוצר לוואי של פעילות פיזיקלית של המוח, ואז אפשר להבין אותה. הכוח בחשיבה הזו הוא בעיקר פרקטי ויישומי, אבל הוא גם מושך מבחינה אינטלקטואלית (קל להבנה). אבל החשיבה הזו היא רק דרך אחת להבין את פעילות המוח, או התודעה. אותי היא לא כל כך משכנעת.
במסגרת החשיבה הזו גם ל DNA מתייחסים כ"קוד" שבו עוברת התורשה מדור לדור. אבל יש גישות אחרות, כמו זו של ברוס ליפטון, שטוען שניתן לשנות את ה DNA באמצעות תודעה או אמונה, או זו של גלית אטלס שכותבת על ירושות רגשיות שעוברות מדור לדור.
לא חסרות ביקורות על ההשוואה הזו. באחד המאמרים שקראתי, טוענים שהמטאפורה לא מדויקת, ויש לשאוף למטאפורות מתקדמות ומועילות יותר, מכמה סיבות. ביניהן – מכונות הן צפויות ואילו החיים לא תמיד, מכונות מעוצבות ע"י אנשים, ואילו החיים מתפתחים, לאדם יש רצון, תודעה וכד' ואילו למכונות אין, ועוד. בין ההגדרות המוצעות ניתן למצוא רובוטים, תוכנה וחומרה, ועוד. עוד על הגישה הזו כאן (מבחינתי, אגב, מדובר באותה הגברת שרק קצת התקדמה בחיים).
כיום המטאפורות קשורות לטכנולוגיה, עד כדי שילובים של אדם מכונה
המטאפורות המכניסטיות מובילות אותנו היישר לעידן שבו מכונות דמויות אדם ואנשים דמויי מכונות משתלבים זה בזה. זו הסיבה שהיום מדברים על לתכנת את תת המודע, למשל.
קתרין היילס חקרה משך שנים את הקיברנטיקה. לטענתה, יש מדענים הסבורים שניתן להפריד בין התודעה והגוף. כמו כן הם סבורים שמידע יכול לנוע בין גופי חומר שונים, ולכן נוכל בעתיד להעביר תודעה אנושית למחשב. היא מתארת את האדם הפוסט-הומני כמי שחושב שזו טעות היסטורית שאנחנו נמצאים בתוך גוף ביולוגי. הוא חושב שניתן להחליף את הגוף, או לפחות חלקים ממנו. הוא סבור שניתן לייצר שילובים של האדם ומכונות אינטליגנטיות. מבחינתו, אין הבדל מהותי בין הוויה אנושית וסימולציית מחשב.
למעשה אנחנו מדברים על מצב שבו יש מיזוג בין האדם והמכונה, למשל השתלת איברים מלאכותיים (לפני כשנתיים, לראשונה, הושתל בארה"ב לב מלאכותי). העתידן ריי קורצוויל טוען כי עד 2045 (שנת הסינגולריות) נוכל להעביר את המוח האנושי לענן ולחיות ללא הגוף שלנו.
מיזוג בין אדם למכונה מכונה סייבורג – סוג של אורגניזם קיברנטי, אנשים דמויי מכונה. בצורה חלקית אלה יכולים להיות אנשים בעלי איברים מלאכותיים, קוצב לב או משאבות אינסולין. אבל גם טכנולוגיה לבישה כמו השעון החכם היא חלק מהמיזוג בין אדם לטכנולוגיה, שמשפיע על ההתנהגות וההחלטות שלנו. הטקסט הכי קשה שקראתי במהלך השנה הזו שייך ללא ספק לדונה הארווי שכתבה מניפסט לסייבורג. הארווי מוצאת הנאה בטשטוש הגבולות בין האדם והמכונה. לטענתה, הגבול בין הפיזי ללא-פיזי כבר לא מדויק עבורינו. אנחנו מחוברים יותר מתמיד למכשירים שלנו, ולכן המכונה היא כבר לא חפץ חיצוני, היא אנחנו. אני מודה שזה היה לי קשה לעיכול.
ומהסייבורג ניתן לקפוץ כבר לטרנס-הומניזם: תנועה פילוסופית ואינטלקטואלית המביטה על גוף האדם כלא שלם, ויש להשלימו באמצעים טכנולוגיים (למשל השתלת מיקרוצ'יפים). תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.
ונחזור למטאפורות. כשחושבים על טרנס הומניזם, המטאפורה הופכת יישימה ולמעשה מאבדת את מעמדה כמטאפורה. בואו נסתכל שוב על המטאפורה שהמוח הוא כמו מחשב. נכון, המחשב והמוח שניהם יכולים לחשב, לזכור, לשלוף מידע או לעבד מידע חדש. אבל האם המחשב יכול ממש "לחשוב"? אם לחשוב פירושו לחשב, לעבד ולזכור, אז כן. אבל אולי חשיבה מערבת עוד כמה דברים שהם ייחודיים למוח האנושי? הדיון הזה נעשה רלוונטי יותר ויותר היום, כשהבינה המלאכותית מתפתחת בקצב מסחרר. האם היא תוכל להרגיש כאב, למשל? המטאפורה של אדם ומחשב למעשה מאנישה את המחשב וגורמת לאדם לחוסר אנושיות. לכן היא לא עושה חסד עם שניהם. עוד על כך אפשר לקרוא כאן.
למה המטאפורות הללו נטמעו בשפה שלנו?
מעבר למדע שהלך ונעשה מכניסטי, גם התרבות שלנו אימצה בחום את המטאפורות. למה? יש לי כמה השערות:
- אולי זה קורה כי אנחנו מחפשים תמידית אחר ודאות (מכונות, בניגוד לטבע, הן ודאיות)?
- אולי כי אנחנו תמיד מחפשים תשובות לפחדים העמוקים שלנו, כמו הפחד ממוות? הרי שאיפתנו היא לחיות חיי נצח, והמכונה או השעון יכולים להיות נצחיים. חנה ארנדט טענה שאם האדם ייצא מכדור הארץ הוא ישתחרר מכלאו. כדור הארץ הוא התנאי לקיומנו, ולכן אנחנו מדמיינים משהו מעבר לו, ואנו מוצאים זאת במדע. השאיפות והפנטזיות שלנו קשורות למדע ולטכנולוגיה, והן לשנות מן היסוד את האדם.
- כשכולם מדברים באותם מונחים, קל יותר. אנשים מובנים זה לזה יותר, ונוצרת חשיבה קולקטיבית. מטאפורות שהופכות להיות חלק מהשפה המדוברת והשימושית, הופכות עם הזמן לתרבות קולקטיבית. כשכולנו מבינים שזמן שווה כסף, למשל, אנחנו מתייחסים אליו בצורה דומה וזה מקל עלינו לתקשר, לנהל מערכות יחסים ולהבין זה את זה.
- ואולי המטאפורות הן רק חלק בשפה שמייצג את מעמד העל שלו זכה המדע? אם המדע זוכה לסוג של מעמד על, גם עולם הדימויים שלנו מיישר קו.
ולמה אני עוסקת בזה?
בעיני חשוב לנו להיות מודעים למטאפורות הללו מכמה סיבות:
- אני מאמינה, כמו לייקוף וג'ונסון, שהשפה בכלל והמטאפורות בפרט, משפיעות על התודעה שלנו ולכן גם על ההתנהגות והחלטות שלנו.
- הסתכלות על הגוף כמכונה גורמת לנו לרצות "לשלוט" בו – במחשבות, ברגשות, באלמנטים הפיזיים. ההסתכלות הזו גם מאפשרת לנו לעצב אותו או לעשות בו כרצוננו, מבלי להתחשב במה שניתן לנו באופן טבעי (לפעמים בחוף הים, כשאני מביטה בכל אותם ניתוחים פלסטיים שהופכים אנשים למשהו אחר, אני מבינה כמה לקחנו את זה רחוק).
- אם העולם הוא כמו מכונה, הרי אפשר לעשות עליו מניפולציות שונות, לשלוט בו – חטא היוהרה הידוע.
- אם הגוף שלנו הוא לא יותר ממנגנון מכניסטי, קל לנו יותר להעביר את השליטה בגוף שלנו למי ש"מבין" במכונות (למשל תרופות או ניתוחים שיעשו את העבודה עבורינו).
- אם אנחנו רואים את עצמנו כמכונות הרי שאין לנו באמת רצון חופשי. לדעתה של קתרין היילס, כל הנושא של אינדיבידואליזם ורצון חופשי מבוטל ע"י הפוסט-הומניזם. הרצון האישי לא נבדל מהרצון הקולקטיבי.
- ואולי לא פחות חשוב – מטאפורות שנטמעו בשפה יוצרות תודעה קולקטיבית. כולנו אותו הדבר ולכן יש פתרון אחד שמתאים לכולם, אין אינדיבידואליזם. כולנו בסוף חושבים, מרגישים ופועלים אותו הדבר.
- עם שלטונו הבלתי מעורער של המדע המכניסטי, השתנתה תפיסת העולם שלנו, והמטאפורות הן רק חלק ממנה. מתיאס דסמט כותב בספרו המטלטל (והחשוב כל כך!) שלמרות ההישגים של המדע, אנחנו חייבים להבין שהוא לא יכול לשמש כמדריך האולטימטיבי של האדם. הרי אנחנו לא רק יצורים רציונליים. אנחנו עושים בחירות מוסריות, אתיות. אבל לאנשים רבים המדע הפך לאידיאולוגיה, והמדע המכניסטי הוא השולט בכך.
המטאפורות הללו נטמעו כל כך חזק בשפה ובתרבות שלנו, שלפעמים אנחנו משתמשים בהן מבלי לחשוב. אבל למילים יש כוח עצום והן משפיעות על ההתנהלות שלנו. אז בפעם הבאה שאתם מתייחסים לגוף שלכם כמו מכונה, למוח שלכם כמו מחשב או לעולם כמו שעון, עצרו לרגע את המחוגים וחשבו מה אנחנו מרוויחים ומה מפסידים באמצעות שימוש במטאפורות הללו.
