מאחורי המילים שלנו מסתתרים המון דברים – כמו כוונות, סבטקסט, רגש. בעולם הדיגיטלי המסרים שלנו משתבשים כל כך בקלות…

התנגדות היא תחושה קשה, בעייתית, שיפוטית וביקורתית. היא בעצם כל הזמן אומרת "לא". מה היה קורה אילו יכולנו ללמוד לא להתנגד, אלא לקבל מה שקורה?

כדי להתמלא בדברים חדשים, צריך לפנות להם מקום. מחשבות על לאמץ ריקות…

נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.

מה קורה כשאנחנו מנסים לראות את העולם לא דרך האני הפרסונלי, אלא כמו שהוא – עם צרכים, שינויים, רצונות? יצאתי לבדוק.