נדמה שהאלימות גוברת מדי יום. אולי הגיע הזמן שבמקום להוציא זה על זה את הרגשות הקשים, נלמד להתמודד איתם?

לאחרונה אני עסוקה בפשטות והאטה. הפעם זו היתה איטליה שהנכיחה לי פשטות. ובאיטליה, כל מה שפשוט גם יפה כל כך. וזה שלח אותי לחשוב על צלילים פשוטים…

עד כמה חשוב להפריד בין האישיות והמקצועיות, או בין החיים האישיים והציבוריים? בעידן של מדיה חברתית הכל מתערבב ואני בכלל לא בטוחה שזה טוב…

האם מתחת למעטה של פוזות, שכבות של הגנה והתנהגות אגרסיבית, יש לב שרוצה להרבות טוב? אולי יש בתוכנו לב זהב?

האם הנפרדות מאפשרת לנו להיות שלמים יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו? האם היא זו שמאפשרת לנו לקיים קשרים מלאים?