כבר הרבה זמן אני מבינה שהעבודה שלנו היא לא לתקן, לעשות מניפולציות או לנסות להכפיף אלינו את המציאות, אלא לשחרר את המיותר. לא להתנגד, אלא לקבל. זו כמובן עבודה פנימה במקום החוצה.
בקבלה ובשחרור יש עוד סוד – לראות בבהירות מה יש לנו (ומה אין) ולעבוד עם מה שיש.
אני אנסה להסביר עם דוגמאות מעולם השיווק, הספורט ואז מעולם המוזיקה.
בשיווק מלמדים אותנו לעשות כל הזמן מאמצים כדי שיכירו אותנו, יתחברו אלינו, יבחרו בנו. חשוב שנהיה במודעות, חשוב לבלוט, חשוב להיות כל הזמן עם יד על הדופק כי צצה לה רשת חברתית חדשה, טרנד חדש, משפיען לוהט או טכנולוגיה שאנחנו פשוט חייבים להכיר.
זה נשמע כך: "למה את לא מייצרת תוכן? למה אין לך נוכחות בטיקטוק? למה את לא מצלמת את עצמך בוידאו, הרי אף אחד כבר לא קורא היום טקסט? ומה לגבי נטוורקינג, סטורי, רילס, וובינרים, כנסים, ספרים, סדנאות, קורסים, מדריכים חינמיים, ניוזלטרים, קהילות, מועדונים (ויכולתי להמשיך עוד ועוד)?
רק מלכתוב את זה נעשיתי מותשת.
אותו הדבר לגבי ספורט. לפחות פעם בשבוע שואל אותי מישהו בים "למה את לא שוחה? את פשוט חייבת לשחות". גם מי שרץ מנסה תמיד לשכנע אותי שריצה זה הספורט של החיים.
המסר שמסתתר מאחורי כל העצות האלה (וגם אני, כמרצה לשיווק, חוטאת בהן, כך שהאצבע המאשימה מופנית הפעם גם כלפי עצמי) – "אתם לא מספיק טובים כמו שאתם", "אתם צריכים להיות יותר" או לחילופין "אתם צריכים להיות אלה שיתנו הצדקה למה שאני עושה" (כי אם אני שוחה/רצה/מתרגלת יוגה, חשוב מאוד שכולם יעשו זאת ויתנו לי לגיטימציה).
ואולי במקום זה – אנחנו צריכים לעבוד עם מה שיש לנו?
למשל אנרגיה נשית במקום גברית? יצירת כמה קשרים עמוקים במקום המון קשרים דלילים? מיקוד בשיטה אחת שנעימה לנו ומתאימה לנו במקום להיות בכל המקומות? למשל מעט פוסטים איכותיים במקום המון פוסטים סתמיים?
בגישה הזו, אנחנו מביטים במה שנכון לנו. לא למישהו אחר, לא לכל העולם, ובטח לא למומחי השיווק (או הפיננסים, המכירות, הספורט, או כל תחום אחר). לנו. מה שנכון לנו מורכב בדרך כלל מהחוזקות שלנו, ממה שמרגיש לנו נעים (ולכן יעבוד טוב יותר), ממה שזורם לנו, מעניין לנו ומסקרן אותנו.
העולם יהיה הרבה יותר מעניין אם נהיה במה שנכון לנו ומתאים לנו ונשתמש במה שיש לנו במקום לנסות להיות משהו או מישהו אחר.
במוזיקה זה ברור, לא?
אם יש לי קול סופרן לירי קליל, אני לא יכולה לשיר נמוך, אין לי משקל לשקוע אליו ורוב האריות מהאופרות גדולות עלי. זה מה שיש. אבל עם מה שיש אפשר לעשות המון דברים שבעלי סוגי קול אחרים לא יכולים, וזה מה שנפלא.
אם הגוף שלי (והקול בתוכו) רגיש ועדין, אני צריכה לשמור עליו יותר – לפני וגם אחרי שירה (וגם באופן כללי, האמת). אני צריכה יותר מנוחה, אני חייבת להיות קשובה למה אני אוכלת, מה ומתי אני מתרגלת (מעניין שזה נכון גם לשיווק וגם לספורט).
לעבוד עם מה שיש פירושו לבחור את סוגי היצירות המתאימות לי, לעבוד עליהן בצורה שמתאימה לי, ולתת לעצמי זמן ומרחב לבדוק אותן לפי מה שעובד עבורי.
וזה כל כך משחרר!
כשאנחנו מבינים שכדאי לעבוד עם מה שיש, אנחנו גם שמים זרקור ענק על מה שיש לנו ומה שטוב ועובד, במקום על כל אותם מקומות שבהם אנחנו לא מספיק. זה כמובן מזרים אנרגיה הרבה יותר נעימה, שופעת ומדויקת לנו. נסו את זה בבית. יהיה פה הרבה יותר מעניין…
