כמעט בכל שנה אני בוחרת לעצמי נושא לעבודה. בגדול, אני רק שמה איזה טייטל והיקום כמו היקום כבר מספק לי שיעורים רבים בנושא. השנה החלטתי שהנושא יהיה "אמת". חתיכת נושא. והוא אכן מופיע, מהדהד ומאתגר מכל עבר.
כבר כתבתי על התקרית שהייתה לי עם ג'מיני ואיך היא שלחה אותי להעמיק ולהבין עד כמה האמת היום מצונזרת.
הפעם, בפוסט הזה, אני רוצה להסתכל על זווית אישית יותר, היסטורית יותר, ולהבין איפה חיפשנו אמת פעם, ולמה עכשיו, בעידן הפוסט-אמת, אנחנו כל כך מבולבלים. שנתחיל?
חיפוש האמת משתנה לאורך ההיסטוריה – מעבר מהיר דרך כמה תקופות משמעותיות
בעת העתיקה, וכמובן בימי הביניים, האמת הגיעה מלמעלה. זה יכול היה להיות המלך, כוהן הדת, המסורת, כתבי הקודש או אפילו זקני השבט. האדם הפשוט לא היה אמור לחקור לבדו את האמת, אלא לקבל אותה. זה נכון שסוקרטס ביקש למצוא את האמת דרך דיאלוג, אריסטו כבר אז דגל בתצפיות והגיון (המרצה האהוב עלי, שמפציע בפסקה הבאה, קרא לו פעם "שבלולוג" מרוב שיכל שעות לבצע תצפיות בטבע), ופילוסופים רבים אחרים המליצו על מבט פנימה או ביקורת כאמצעי חקר. אבל על פי רוב, האמת הגיעה מלמעלה.
אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות, שבה נתקלתי באחד מהשעורים עם המרצה האהוב עלי, הוא קונספט פילוסופי-תיאולוגי בשם "שרשרת ההוויה הגדולה", הממחיש היטב את תפיסת ההיררכיה של ההוויה בעולם. היה סדר בעולם וכל התשובות היו אמורות להתקבל מלמעלה למטה. תוכלו לראות ייצוג של הרעיון דרך יצירת אמנות מהפנטת מהמאה ה 16. זהירות – אפשר להביט ביצירה הזו שעות!
“Where I found truth, there found I my God, who is the truth itself.”
ואז הגיעה המהפכה המדעית, עם המטאפורות המכניסטיות שלה, ופתאום הדברים נעשו ברורים יותר – העולם מתנהל כמו שעון, הגוף כמו מכונה ולטבע יש חוקים קבועים משלו. בתקופה הזו החלו לחפש את האמת דרך מדידה, תצפיות, ניסויים וראיות – דרך המדע. בתקופה זו המדע החל טוען למעמדו הבלתי מעורער כשוטר האמת (ובכך כמובן העלה את חמתה של הכנסייה). האדם הפשוט עדיין לא אמור לחקור לבדו את האמת, אלא לבטוח בניסיון, בחושים ובתצפיות. הסמכות ההיררכית נשמרה, אבל עכשיו במקום כוהן הדת, קיבלנו לאט לאט את המדע.
נמשיך קצת עם ההיסטוריה המהירה שלנו, היישר אל המהפכה התעשייתית, שבה היחס לחברה היא כמו למפעל, והאדם כמשאב (בתקופה זו הזמן הפך לעיקרון המארגן של החיים, חלק מהמערכת שחייבת להיות יעילה תמיד). מה קורה לאמת בתקופה זו? היא עדיין קשורה למדידה, אך היא מתבססת גם על סדר, על הבנה של מערכות, על ניהול ועל סטטיסטיקה. כל מי שלמד הנדסת תעשייה וניהול, כמוני, בטח זוכר באימה את שיטת טיילור לייעול תהליכים, שבה כל תנועה קטנטונת נמדדת לשם שיפור וייעול.
עידן המדיה ההמונית – האמת הופכת למוצר ציבורי
נניח לרגע להיסטוריה (עוד נחזור אליה), כדי להסתכל על מה שקרה במקביל עם המדיה. אם אנשים קיבלו מידע מהעיתון, המנהל, המומחה או כוהן הדת, לאט לאט מקורות המידע מתרבים, והסמכות מתחילה להיות קצת יותר מבוזרת.
לצד העיתונים מופיע הרדיו, ובהמשך גם הטלוויזיה, ואלה מייצרים מציאות משותפת עבור המאזינים והצופים. אנשים רבים חווים את אותו מרחב – הם רואים את אותו השידור, את אותן החדשות. לכולם יש את אותו סדר יום שבו הם נאספים מול הטלוויזיה לצפות בתכנית האהובה עליהם. בתקופה זו חוקר המדיה מרשל מקלוהן טובע את הביטוי "הכפר הגלובלי". האמת אמנם מגיעה ממקורות שונים אבל היא עדיין אמת אחת עבור כל מי שמקשיב או רואה.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה, וקריין בחדשות בערוץ היחיד בישראל הודיע על משהו, לא חשבנו אפילו לערער עליו. מבחינתנו, הוא היה רק צינור מהימן להעברת האמת.
ניל פוסטמן כתב את אחד הספרים המרתקים על הטלוויזיה, שבו הוא מאשים את הטלוויזיה בהפיכת הכל לבידור. הוא מתאר איך מעברים בין חדשות טרגיות לבידור נעשות דרך מוזיקה, ואיך אפילו תכניות לימודיות (כמו רחוב סומסום) מוצגות כבידור להמונים. בעיניו, בהמשך ישיר לספרו המופתי של האלדוס האקסלי, האמת כבר פחות חשובה מאיך שהיא ארוזה. גם מקלוהן, שכבר בשנת 64 אמר ש"המדיום הוא המסר", טען שהצינור, המדיום, או אם תרצו האריזה, חשובים לא פחות מהמסר, התוכן.
עם הטלוויזיה התחלנו להתרגל לקצב המהיר של החדשות, הרגש, המידע, שכמובן עוד ילך ויגבר.
המאה ה 20 ותחילת המאה ה 21 – שינויים מהירים
במהלך המאה ה 20, יחד עם המדיה ההמונית, נכנסו גם המחשבים לחיינו. התחלנו להסתכל על עצמנו כמו על מערכת מידע (כאן נולדו מטאפורות שמשוות את המוח למחשב). את האמת התחלנו לחפש בנתונים, במידע ובמערכות של ידע. המומחים החדשים הם לא רק המדענים, אלא מי שיודע לשלוט בנתונים ובמדע ולהפוך אותם לטכנולוגיה.
בהמשך, לקראת סוף המאה ותחילתה של המאה ה 21, נכנסו אל העולם שלנו הרשתות והאינטרנט. האמת מתפזרת עוד יותר ונעשית לא ממש יציבה. ריבוי המקורות ברשת הופכים אותה לחמקמקה יותר. במקביל, האמון במוסדות הקלאסיים שסיפקו לנו אמת (מוסדות הממשלה, עיתונאים ומומחים) מתחיל לרדת. והוא לא יפסיק לרדת.
ברשת, כל אחד הפך למקור של חדשות, של אמת, והיא הופכת ויראלית גם אם היא מזויפת. לתוך הבלבול הזה נכנס גם פייק-ניוז, דיס אינפורמציה ומיס אינפורמציה. אנחנו צורכים המון מידע ותוכן, הם מעצבים את המציאות שלנו עוד יותר, אבל המציאות שלנו כבר לא אחידה כפי שהיתה כשישבנו עם כל המשפחה מול הטלוויזיה. כל אחד מאיתנו חשוף לאמת אחרת, למציאות שונה.
במקביל, שומרי סף פועלים במלוא המרץ כדי לנתב את האמת, את המציאות. אל תוך הכאוס הזה, נכנסו גם האלגוריתמים והבינה המלאכותית, והוסיפו לנו עוד שכבה של שמירה על האמת, ועוד מתווך בדרך לנסות לגלות אותה. ומצד שני, אין כמו הרשת כדי לספק לנו גם את האמת המנוגדת לחלוטין. תוכלו לקרוא על זה עוד קצת בפוסט הקודם שלי על האמת.
פוסטמודרניזם והחשד כלפי האמת האחת
כל הבלאגן עם האמת לא התקיים בריק במאה ה 20, והושפע לא מעט מתנועה שאפשר לכנותה בשם "פוסט מודרניזם". היא הגיעה לאחר מלחמות העולם והמשטרים הטוטליטריים, והיא החלה לשאול שאלות כמו: מי מרוויח מהאמת הזו? מי קובע מה זה נורמלי? האם האמת והידע קשורים לכוח?
אחד מהנציגים הבולטים של השאלות הללו הוא מישל פוקו, שטען בראיון בשנת 77, שלכל חברה יש את "משטר האמת" שלה – השיח המקובל בה, אילו רעיונות נחשבים לאמיתיים, הדרכים הלגיטימיות להשיג את האמת, המומחים שיכולים לדבר אמת וכד'. בחברה המערבית, המדע הוא זה שהופקד על האמת, מה שהוביל לא פעם להפיכתו לסוג של אידיאולוגיה או אפילו דת. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן. כל זה מתחיל להיסדק בתקופה שלנו.
הפוסטמודרנים התחילו לחשוד בסיפורים הגדולים ששמענו מאז תקופת הנאורות (למשל – שהמדע יביא איתו קידמה, שהטכנולוגיה תשפר את האנושות, או שהחברה הופכת רציונלית יותר ויותר) ושאלו איך זה שהסיפורים האלה לא רק לא נכונים תמיד, אלא גם מסתירים פעמים רבות כוח, שליטה ואינטרסים. לאחר שתי מלחמות העולם, הם שואלים שאלות כמו – כיצד ייתכן שהקידמה, הרציונליות והנאורות הביאו איתם אסונות כמו מחנות השמדה או פצצות אטום?
הפוסטמודרניזם לא טוען שאין אמת, אלא שיש מאבק על אמת ושהיא מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. התחום שדרכו אני חוקרת, STS, ובעיקר נציגו הבולט ברונו לאטור, הראה איך אפילו המדע נוצר תוך קהילות חברתיות, מאבקים חברתיים ויש בו השפעות רבות, חלקן אפילו לא אנושיות. פוקו מצידו מזכיר איך בכל יצירת ידע מעורבים מאבקי כוח, פוליטיקה וזהות. בתקופה זו מתחילים לפרק גם את הטקסט והשפה שבה אנחנו מדברים, והגבולות בין יומיומי למקצועי, טקסי או אפילו נשגב מתחילים להתערער. המציאות כבר לא אחידה, אלא מורכבת מריבוי של רעיונות, טקסטים, שפות ועוד. בקיצור, הבלאגן חוגג.
האדם מתחיל לגלות בעצמו את האמת – הוא קורא יותר, משווה נתונים, מאמת עובדות ומגלה פרצות בסמכות. זה לא קורה בבת אחת, וסימנים הופיעו אפילו בתקופת הפרוטסטנטים כשהאדם יכול היה בעצמו לקרוא את כתבי הקודש, אבל בתקופה זו כבר ניתנה לכך לגיטימציה רחבה.
"האם אתה יודע שהארץ התקיימה אז? מובן שאני יודע זאת. שמעתי זאת ממישהו שמתמצא בעניינים האלה היטב".
אתנחתא קלה – חקר הבּוּרוּת
חשבתי להניח לרגע לכל הבלאגן וחיפוש האמת, עם אנקדוטה מעניינת, אבל גיליתי די מהר שהיא לא מעודדת כלל. ובכל זאת, אשתף אתכם. גיליתי לא מזמן שיש תחום מחקר שלם בשם אגנוטולוגיה, שמוקדש לא לאמת או לידע, אלא דווקא לבּוּרוּת. חוקר הבּוּרוּת רוברט פרוקטור אומר שזה מוזר שאנחנו יודעים כל כך מעט על בּוּרוּת, בעוד שהיא כל כך נפוצה, והוא מזכיר כי בּוּרוּת מתרחשת ממגוון סיבות – תמימות, מיקוד סלקטיבי בסוג ידע מסוים (והזנחה של השאר), וגם בּוּרוּת כתוצאה ממזימה אסטרטגית מכוונת. נזכרתי בחקר הבּוּרוּת בהקשר של החיפוש אחר האמת, כי לפעמים גם כשאנחנו רוצים למצוא את האמת, אנחנו נתקלים בבּוּרוּת (שלנו או של אחרים), שמקשה עלינו לגלות את האמת המלאה.
דוגמה לבּוּרוּת אסטרטגית כזו היא פעילות תעשיית הטבק, שבמשך שנים פעלה ליצירת ספק, ליצירת בּוּרוּת מכוונת. כשבכירי התעשייה הבינו שהציבור מתחיל לגלות את נזקי הסיגריות, הם החליטו לצאת למאבק מיוחד – לא לבטל את הראיות, אלא "רק" לזרוע ספק. בפעילות מתוזמנת, מורכבת, שיווקית ומבריקה, הם החלו להוציא ידיעות, לממן מחקרים, להקים מערכות עיתונים, שהראו שהנזקים לא כאלה ברורים. הם יצרו "ספק" כמוצר.
פרוקטור מזכיר עוד סוג של בּוּרוּת – "בּוּרוּת מוסרית". בּוּרוּת כזו מכוונת כדי למנוע מהציבור גישה לידע שיכול להיות מסוכן עבורה (למשל ידע מדעי בשימוש צבאי). מומחים מסוימים הפועלים לטובת קונצנזוס החיסונים, למשל, טוענים כי יש למנוע מהציבור גישה לידע ומידע סותר, העלול לא רק לפגוע במידת האמון שהם רוחשים לממסד הרפואי, אלא אף להוביל לסוג של "כאוס". גם מה שקרה לי מול ג'מיני כנראה נבע מסוג כזה של יצירת בּוּרוּת מוסרית – מודלי השפה מעלימים מידע שהם מחשיבים כ"מסוכן" והם עושים זאת, לפחות על פניו, על מנת להגן על הציבור. ברור שאפשר להתווכח על זה. וזה מוביל אותנו היישר לעידן שבו אפשר להתווכח על הכל – עידן הפוסט אמת.
(אפשר לקרוא עוד על בּוּרוּת בספר של פרוקטור, כאן).
עידן הפוסט-אמת
אם שוטרי האמת היו בתחילה מוסדות, מומחים ואפילו התקשורת, בתקופה שלנו קיבלנו כאוס מופלא, זה לא רק שאין לנו כבר על מי לסמוך או להישען, אלא שגם אם החלטנו לגלות את האמת באמצעות עובדות, הצלבת נתונים או שיח עם מומחה נגדי, אנחנו נכנסים לעולם שבו העובדות כבר לא משחקות תפקיד כל כך מהותי. עידן הפוסט אמת מתאפיין בכך שאת מקומן של העובדות תפסו רגשות, זהות, שייכות וכמובן אידיאולוגיה. העובדות עדיין קיימות, אבל נדמה שכוח השכנוע שלהן הולך ודועך.
חשוב להבין שזה לא שאין אמת, אלא שהדרך לחפש אותה כבר לא עוברת בהכרח דרך עובדות. הרשתות החברתיות שמעודדות אותנו לתגובות רגשיות ולא ענייניות, כנראה תרמו למגמה הזו. אנחנו בוחרים להאמין למשהו או מישהו גם כי אנחנו רוצים או מרגישים שייכים לקבוצה מסויימת, כי אנחנו מתקשים להכיל מורכבות, כי הטיית האישור פועלת עלינו (כיף להיות צודקים), וגם כי בזכות חדרי ההדהוד ובועות הסינון ברשתות החברתיות, אנחנו רואים בעיקר דעות ואנשים כמונו.
לעידן הזה נכנסת כמו כפפה התיאוריה של דניאל כהנמן על אהבת המֻכָּר. לפי כהנמן, אנחנו לא רק מחבבים את מה שמוכר לנו, אלא גם מאמינים שמשהו שהוא מֻכָּר לנו הוא גם נכון יותר, אמיתי יותר. לכן, ככל שניחשף לסיסמה, קלישאה או רעיון, נתחיל להאמין שהוא אמיתי, פשוט מפני שהוא כבר מֻכָּר לנו. אפשר לקרוא עוד קצת על אהבת המֻכָּר, כאן.
אם בעבר האתגר היה להגיע לאמת, כיום האתגר הוא לשרוד במערכת שמתחרה על תשומת הלב שלנו. למי בכלל יש זמן היום לחפש אחר האמת? במערכת כזו, לא תמיד מה שנכון מנצח, אלא לעיתים קרובות מה שמרגש, מקומם או ממכר יותר. המדיה החברתית מנתבת אותנו היטב לעבר עידן הפוסט-אמת כי רגשות כמו זעם הם ויראליים פי כמה מאשר עובדות יבשות.
הפוסט מודרניזם לא יצר את עידן הפוסט-אמת, אבל אין ספק שהקרקע הוכנה היטב. כשהאמת מופיעה עם סימני שאלה לצידה, קל הרבה יותר לבטל אותה או לערער עליה.
כל זה נשמע מפחיד, אבל אולי יש לכך יתרונות? חוקרים כמו שילה ג'זנוף וסטיב פולר, שכבר הזכרתי בפוסטים קודמים, טוענים שיש לנו, הציבור, הזדמנות בעידן הנוכחי, עידן הפוסט אמת. אם המומחים מאבדים מכוחם, ומגמות האמון מראות זאת בצורה ברורה, הרי שלנו כאזרחים יש תפקיד חשוב ועלינו לא רק להשמיע קול, אלא גם לדאוג שהוא יילקח בחשבון. אם פעם האמת זרמה מלמעלה למטה, אולי העידן הנוכחי ישבור את ההיררכיה הזו והאמת תתחיל לזרום גם מלמטה למעלה, מהשטח למוקדי הסמכות?
שילה ג'זנוף קוראת למעבר מ"טכנולוגיות של יוהרה" ל"טכנולוגיות של ענווה". במקום טכנולוגיות שיחליטו עבורינו מהי האמת הודאית, טכנולוגיות שיאפשרו לנו לחפש אותה, להשמיע קול, לבחון איך האמת ממוסגרת ועוד. אפשר לקרוא עוד על הרעיון שלה במאמר הזה.
עם הרעיון הזה, של ענווה, אני רוצה לסיים. כי אם יש מסר שהייתי שמחה להעביר למקבלי ההחלטות בעידן הנוכחי הוא ענווה.
לפני כחודש העברתי הרצאה בכנס על חדשנות רפואית, ומיד לאחר ההרצאה שלי (על נקמת הרפואה), שבה דיברתי גם על אי האמון במערכת הרפואית, עלה דובר שדיבר בדיוק על אי האמון הזה. הוא התייחס להרצאה שלי וסיפר שהאמת לא כזו פשוטה – בתור מי שישב בועדות הקורונה והיה צריך להצביע על סגירת בתי הספר, למשל, והדגיש עד כמה זה היה מורכב.
הוא ברח מיד לאחר ההרצאה שלו, אז לא הספקתי לומר לו שאני בטוחה שזה היה מורכב. אבל אם רוצים לטפל בחוסר האמון אפשר להתחיל בחשיפת אותם הדיונים, למשל. אם דיברנו על ענווה – הצגת ודאות מצד אחד ומעטה של סודיות סביב קבלת החלטות מצד שני, הן ההפך הגמור מענווה. אם רוצים להתחיל לטפל באי האמון, אולי כדאי להתחיל לשמוע את הקולות האמיתיים של הציבור ולא להחליט עבורו למה הוא יהיה חשוף ולמה לא.
ושאלה לסיום – האם יכול להיות שאנחנו בכלל לא מחפשים אמת? אולי בעצם אנחנו מחפשים שייכות, זהות, משמעות? אולי לא תמיד אנחנו יודעים להפריד בין הצרכים האלה לגילוי האמת?
