כל דבר קטן שקורה מפיל אותנו? אולי זה בגלל שהציפיות שלנו הן שהעולם יתיישר כולו לפי הדפוסים שבנינו היטב בתוכנו? מה יקרה אם פשוט ניתן לו להיות?

לרגע אחד היה נדמה לי שכל מה שאני מתרגלת מתחבר.

התפתחות אמיתית מתרחשת בשקט, בהשהיה, במרווח ובאפשור של תהליכים. אבל למה זה כל כך מסובך לדאוג לשקט הזה?

האם הלב הפתוח שאני מתרגלת יגרום לאנשים מסוימים לנסות לפרוץ גבולות מולי?

זה קרה ברגע אחד, של מוזיקה מזוקקת. הוא נפתח…

לב פתוח הוא המצב האידיאלי. אבל עד שאגיע אליו, אני מתרגלת מודעות לכיווצים שלו והשהיה של תגובות כשזה קורה. מאתגר.