כל החיים לימדו אותנו ליזום, לקחת אחריות, להיות פרואקטיביים, לרוץ אחרי, להתאמץ, לרדוף ובשום פנים ואופן לא לשקוט על השמרים. אם לא נעשה זאת, הרי שהחיים שלנו יעברו מבלי הישגים. וכל אותו הזמן עלינו לחתור ולדאוג להיות מסופקים ומאושרים. אבל אולי בניגוד למה שסיפרו לנו, לפעמים כדי להתקדם צריך דווקא לעצור?

מתקיימת בי דילמה תמידית – בין הלבד לביחד, בין המיקוד פנימה והחוצה. ואולי הם דווקא יכולים לחיות יחד בהרמוניה?

עד כמה חשוב להפריד בין האישיות והמקצועיות, או בין החיים האישיים והציבוריים? בעידן של מדיה חברתית הכל מתערבב ואני בכלל לא בטוחה שזה טוב…

האם מתחת למעטה של פוזות, שכבות של הגנה והתנהגות אגרסיבית, יש לב שרוצה להרבות טוב? אולי יש בתוכנו לב זהב?

האם הנפרדות מאפשרת לנו להיות שלמים יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו? האם היא זו שמאפשרת לנו לקיים קשרים מלאים?