האם את כל מה שלימדו אותנו – שצריך להציב מטרות, לפעול, להיות פרואקטיביים, בעצם הבנו לא נכון?

פתאום קלטתי שאני כמו אותם עכברים על גלגל הריצה – בלופ בלתי נגמר של עוד ועוד.

מצד אחד השקט שלי לבד, המחשבות שרצות, החיבור ללב. מצד שני – העולם היפה הזה שבחוץ שקצת מתערער לי לאחרונה. מחשבות על התנועה הזו מן החוץ לפנים…

התנגדות היא תחושה קשה, בעייתית, שיפוטית וביקורתית. היא בעצם כל הזמן אומרת "לא". מה היה קורה אילו יכולנו ללמוד לא להתנגד, אלא לקבל מה שקורה?