נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.

הרגשות עולים ובאים לספר לנו משהו על המצב הרגעי. אז במקום לשפוט, להוציא או להדחיק, אנחנו צריכים להקשיב להם ולתת להם אפשרות לזוז, לנוע ולהשתנות…

מה קורה כשאנחנו מנסים לראות את העולם לא דרך האני הפרסונלי, אלא כמו שהוא – עם צרכים, שינויים, רצונות? יצאתי לבדוק.

נדמה לי שבמקום להוסיף לעצמי הגדרות, טייטלים מקצועיים או תוויות ממותגות, אני צריכה להתחיל להיפטר מהם. למה?

התקופה הנוכחית מזמנת לנו שיעור בחוסר וודאות. האם אפשר להתמסר אליו?

עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות ייחודיים? למה אנחנו עוסקים כל הזמן בהשוואות לאחרים?