הרבה אני חושבת לאחרונה. נו, מה חדש? אתם בטח שואלים.
אין חדש. ועדיין הרבה אני חושבת לאחרונה.
הנה משהו שאני חושבת עליו יותר לאחרונה: על נושאים קשים באווירה קלילה.
מתנגש? נכון. אבל אולי זו הדרך היחידה שיש לנו להתמודד עם נושאים מורכבים.
אחת המטרות שלי בתור מרצה, כותבת, חוקרת ואפילו זמרת – היא להזיז לאנשים משהו, להשפיע. זה יכול להיות איזה נים בנפשם, רגש רדום או איזו מחשבה בראשם.
Music can name the unnameable and communicate the unknowable
Leonard Bernstein
העניין הוא שחלק גדול מהנושאים בהם אני עוסקת בשנים האחרונות הוא לא ממש קל לעיכול. קחו למשל שטיפת מוח, שיווק מניפולטיבי, השפעות המדיה הדיגיטלית על הנפש והסיבוב שעשו עלינו עם מסכות, סגרים וחיסונים בקורונה.
ולאנשים, פעמים רבות, ממש לא קל לשמוע את מה שיש לי לומר. בין אם זו דעה, מחקר או רעיון – לפעמים הם לא מסכימים (וזה בסדר גמור), לפעמים זה פשוט חדש או שונה מדי, ולפעמים הם לא רוצים לשמוע, כי הנושא מעמת אותם עם בחירות שהם ביצעו (אנחנו תמיד רוצים לקבל אישור לבחירות שלנו, לא להעמידן בספק).
יש כל מיני דרכים להעביר מסרים לא קלים. ברוב המקרים תפגשו הפחדה ("זה מה שיקרה אם לא נפחית את השימוש בדלקים מאובנים"), הקטנה ("אתם לא מבינים כלום ב…"), לחץ ("הקליקו מהר לפני שייגמר המבצע"), החמצה ("כולם נוסעים לחו"ל ורק את תקועה בארץ"). הדרכים האלו משאירות אותנו מבולבלים, מתוסכלים, מפוחדים ועייפים.
אבל אפשר אחרת. אפשר להעביר מסרים ממש לא קלים בלב פתוח, עם חיוך, בשפה נגישה ופשוטה.
עם השנים גיליתי, שאז יש סיכוי גדול יותר שמי שקורא או שומע את המסרים גם יבין, יפנים ואפילו יחשוב עליהם. כשהלב פתוח, כך גיליתי, גם הראש נפתח.
מרשל מקלוהן, מכוהני המדיה, אבי הדטרמיניזם הטכנולוגי, טען כבר מזמן שהמדיום הוא המסר. אותו הצינור שדרכו עובר המסר משפיע.
אני לא תמיד מסכימה עם הגישה שלו, אבל כשאני מסיימת לקרוא פוסטים, ידיעות וחדשות במדיה החברתית אני לחלוטין מבינה על מה הוא מדבר. הכל שם נראה לי רדוד, מניפולטיבי, מכעיס. ברוב הפעמים אני מסיימת את הגלישה בתחושה פחות טובה מזו שבה התחלתי. אז אני מבינה שכל מה שעובר דרך הצינור הזה, משפיע.
מרשל מקלוהן עסק בטכנולוגיה ובמדיה, אבל האם הצינור הזה של הלב הפתוח גם הוא מדיום שמשפיע? אני בטוחה שכן.
וזו הבחירה שלי. להעביר את המסרים הלא פשוטים, במטרה שאנשים יפתחו את הראש, דרך לב פתוח. ולב פתוח הוא מדבק. כששלי פתוח, כמעט תמיד הקוראים או המשתתפים בהרצאות מרגישים את זה, והלב שלהם נפתח גם. זה קורה דרך חיוך, עיניים סקרניות, דיון מעניין. וזה שוב ושוב מרגש אותי.
ולקראת סיום, נגיע, כרגיל, למוזיקה. כבר היה מי שאמר שמוזיקה היא המסוכנת מבין האמנויות כי היא גורמת לנו להרגיש משהו שבכלל לא ידענו שקיים (לא הצלחתי למצוא את המקור או את הציטוט המדויק, אבל אני זוכרת היטב ממי ואיפה שמעתי אותו).
המוזיקה עבורי היא הדרך המהירה לפתיחת הלב. השיר הנכון ברגע הנכון והלב שלי פתוח לרווחה לכל מסר. אולי לפני שאנחנו עוסקים בשיח חשוב, קריאת מאמר מורכב או ישיבה מאתגרת בעבודה, אנחנו פשוט צריכים לשמוע את השיר הנכון? נראה לי שעלי להכין פלייליסט שאליו אקשיב לפני כל הרצאה בנושאים מורכבים, כדי לוודא שהלב שלי יהיה פתוח.
אולי באמת היא המסוכנת מבין האמנויות, אם יש לה יכולת כזו. אבל היא גם לבטח המופלאה שבהן.
