חובבי הצעקות

למה אנחנו צועקים? מה זה עושה לנו ולאחרים? והאם זה כבר חלק מהתרבות שלנו?

לפני 12 שנים בערך, כשליוויתי את הבן שלי לעוד מסיבת יומולדת בגן, קלטתי את זה לראשונה. יש פה תרבות שמעדיפה ומעודדת צעקות. באותה מסיבה המפעילה הודיעה, חזק וברור לתוך הרמקול עמוס הדציבלים: "מי שצועק הכי חזק מקבל פרס" (בחיי. לא נגעתי. עד היום המשפט הזה צרוב בתודעתי).

תמצית התרבות שלנו במשפט אחד, קטן, שנועד להסביר לילדים בני הארבע איך הם אמורים להתנהג בעולם הזה. כי אם ההורים שלהם לא לימדו אותם עד היום איך משיגים דברים ותשומת לב, כדאי שמבוגר אחראי יסביר איך תכלס הדברים עובדים.

למה בכלל לצעוק? אני תוהה. אולי זה הצורך שלנו להשמיע את דעתנו גם כשאף אחד לא מעוניין לשמוע אותה (אבל היי, עבור זה קיבלנו את הרשתות החברתיות, לא?), אולי זו הדחיפות וחוסר היכולת לדחות סיפוקים? אולי בכלל מדובר בעולם רועש להחריד וכדי לבלוט בו, אנחנו מנסים להתעלות על הרעש עם עוד רעש?

זה עובד? כן, ברוב המקרים. אבל עד כמה אפשר להגביר ולהתעצם? ולמה בעצם?

כולנו כבר יודעים היום שרעש הוא מפגע בריאותי. כשאנחנו נחשפים למקור רעש, בעיקר לאורך זמן, אנחנו מסתכנים בפגיעה בשמיעה שלנו בפרט, ובבריאות שלנו בכלל. נדמה שהרעש נמצא סביבנו כל הזמן. ואם זה לא מספיק, נוספות לכך צעקות וצרחות. מה הפלא שאני מאוהבת בשעות הבוקר המוקדמות בהן העולם הרועש עדיין מנמנם ורק הציפורים מארחות לי חברה בזמן היוגה?

כשאנחנו צועקים אנחנו מביאים את מיתרי הקול שלנו למצב לא רגיל ולא בריא, במיוחד בצעקות לאורך זמן. כששחקנים צריכים לצעוק או להגביר את הקול על הבמה, הם משתמשים בטכניקות ששומרות על המיתרים שלהם, והם עושים זאת למשך זמן מאוד קצר. במאים טובים יודעים שאם הצעקה נועדה למשוך תשומת לב או להדגיש מצב כלשהו, מוטב שתהיה קצרה, מהירה ואפקטיבית.

אבל רובנו לא מכירים את הטכניקות ולכן כשאנחנו צועקים אנחנו גורמים נזק למיתרי הקול שלנו. ההגברה שאמורה להתרחש במקומות אחרים מתרכזת בגרון, והעומס על המיתרים הוא עצום. יש מקרים שצעקה בודדת גרמה לאנשים לנזק בלתי הפיך. רק לי נדמה שהעולם צועק יותר ויותר? או שהפכתי רגישה מדי?

ידעתם שמיתרי הקול שלנו עובדים גם בתגובה לצלילים? כלומר אם אתם שומעים צעקות, המיתרים שלכם מגיבים כמעט כמו שאתם צועקים בעצמכם (הקול והשמיעה שלנו מחוברים). כלומר הם מתאמצים ועובדים. ולכן קורה שאתם חוזרים צרודים ממקום רועש שבו יש צעקות, גם אם אתם בעצמכם לא צעקתם.

מעבר למטרד הרעש, אני חושבת שיש פה עניין התנהגותי ותרבותי, שהוא הרבה יותר מורכב מאשר רק טכניקה או אמצעי. אותו המסר חוזר בצורות שונות: ככל שתשמיע את קולך חזק יותר, כך יש יותר סיכוי שתשיג את מבוקשך. אבל האם זה באמת חייב להיות כך? ולמה אנחנו כל כך מקדשים את החזק, הרועש והאגרסיבי? אני מכירה את ההסברים של הצבא, אופן בניית המדינה, ויתור מודע על העדינות, ועוד. יש אפילו גרסאות לפיהן רק באלימות משיגים דברים. האם הם עדיין תופסים? אותי זה לא ממש משכנע.

יש הרבה דרכים להשיג דברים או למשוך תשומת לב, ונדמה לי שלצעוק היא אחת הפרימיטיביות שבהן. ממש כפי שאני מלמדת את הסטודנטים בקורסים לשיווק – יש דרכים אחרות להשמיע קול, לשווק ולהשיג דברים – דרכים שכוללות הקשבה, אמפטיה, חיבור וכבוד. דרכים בהן אין שום צורך לצעוק. ואני יודעת שרוב האנשים מעדיפים את הדרכים האלה.

בשירה זה חשוב עוד יותר. אין בעצם משמעות לצעקה, להגברה כפויה של הקול או ללחץ. כשאנחנו צועקים במקום לשיר או לדבר, אנחנו לא מפנים מקום לניואנסים העדינים של הצליל, וחשוב מכך – לניואנסים של רגש.

בעולם שכל כך מקדש צעקות, רוח וצלצולים, אני מנסה לחשוב כמה חזק הוא השקט. כמה עוצמתית היא ההשהיה. כמה כוח יש בעדינות ובצליל טבעי. אחזור לציפורי הבוקר שלי, שמצייצות בעדינות, ללא שמץ של צעקה.

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)

עוד באותו נושא

גיל מרטנס

תמיד אמרו לי שאני צריכה להתמקד.
ולא הצלחתי. הכל עניין אותי. רציתי לשיר וגם להתעסק במדע.
רציתי לקרוא ספרים וגם להרצות.
רציתי לעשות יוגה ולשקוע במדיטציות וגם להעביר ידע.
לקח לי זמן להבין שהכל מתחבר בסוף. אלו החיים עצמם.
אז אני גם מרצה, גם לומדת, גם מתרגשת מהמילים הכתובות. 
גם קוראת ארבעה ספרים במקביל, וגם כותבת בלי סוף. 
ובעיקר חיה ונושמת מוזיקה. 

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)