מינימליזם מחשבתי

ההתנגשויות ומערכת היחסים בין הראש ללב לא מפסיקות להפתיע אותי. כשאני לא מופתעת מהן, אני מותשת מהן. כבר דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד, והסכמנו להפריד כוחות, ועדיין מפעם לפעם הם בשלהם. הראש לא מבין איך ללב לוקח קצת יותר זמן, והלב עומד נפעם מול יכולתו של הראש להמציא סיפור מורכב ומפותל רק כדי להצדיק רגש אחד קטן טבעי.

ברגעים שאני תופסת אותם, אני מזכירה לעצמי שמוטב לי לקחת צעד אחורה, לא להתערב, רק להביט במה שמתרחש ולנסות לא לתקן. אני מתרגלת את ה"לא לגעת" שלי.

כבר הבנתי (הגיע הזמן, לאחר שנים לא מעטות של בלבול) שהתחושות והרגשות הם לא רק הכי מדויקים, הם גם נקיים, פשוטים ואמיתיים (תודה דון מיגל רואיס, על הספר שלוש השאלות והאמת שעולה ממנו על הרגשות). מזה זמן מה שאני שקועה בספר מופלא על שפת הרגשות, שלא רק נותן לגיטימציה לכל אחד ואחד מהם, אלא גם מסביר מהו המסר הפשוט שהם מביאים עימם.

מייקל זינגר מזכיר לי מצדו, שהראש הוא המקום אליו הנשמה בורחת מהלב. ואני לא רוצה לברוח מהלב שלי לעולם. עשיתי זאת מספיק פעמים, ובכל פעם זה נגמר במפח נפש גדול.

וזה מביא אותי לנסות לאמץ מינימליזם מחשבתי. המחשבה על הרעיון הכמעט מהפכני הזה מצחיקה ומאתגרת בו זמנית. מה לי ולמינימליזם מחשבתי? המוח שלי עובד לא רק שעות נוספות אלא בקצב שאלוהים יודע איך אפשר להגדירו.

אבל כפי שכבר כתבתי, אני לא מדברת על פתרון משוואות, על למידה ומחקר לטובת פוסט חדש או הרצאה. אני גם לא מדברת על העמקה בנושאים שמעניינים אותי, מה שאני כל כך אוהבת לעשות, ומקווה להמשיך עד נשימת אפי האחרונה. אני מדברת על חשיבה פרסונלית, זו שבאה להצדיק חוויות, אירועים או רגשות אישיים.

המינימליזם שהפך טרנדי למדי, אפילו הוא מקבל ביטוי רגשי (חייבים לומר משהו לזכותה של מארי קונדו) – כל מה שאין לו ערך רגשי עבורינו, אין לו מקום גם בביתנו. שוחרי איכות הסביבה כבר שנים מנסים לשכנע אותנו שהמינימליזם טוב לבריאות כדור הארץ, וגם לנו. האם אפשר להשליך את המגמה הזו גם למחשבה?

אני מנסה לחשוב על אמנים, מדענים או חוקרים. אני נזכרת בסיפור על טסלה, שנהג לצאת להליכות ארוכות כדי לאוורר את המחשבה. הוא ניסה להכניס לעצמו שקט מחשבתי, כי הוא ידע שהעומס הקוגניטיבי לא רק שאינו תורם לו, אלא גם לא מאפשר לו ליצור ולהמציא כמו שצריך. והוא לא היחיד שעשה זאת כמובן.     

אירינה אוסוסקין, ממציאת אחת הגישות שאני מחבבת במיוחד, "פיזיקה משפחתית", אישה שבכוח המחשבה לא רק ריפאה את עצמה משיתוק מוחלט, אלא גם הרבה אחרים, סיפרה באחד מספריה, לתדהמתי, שהיא לא חושבת הרבה. היא משתדלת להשאיר את המחשבה נקיה, ולחשוב רק על מה שצריך. האם היא בעצם משמרת אנרגיה?

המחשבה על כך מלווה אותי כבר שנים ועולה שוב ושוב. לא מעט אני מוצאת את עצמי בלופים מחשבתיים בלתי נגמרים, שלא רק לא תורמים למצב, אלא ממש מקבעים אותו. לכן אני חושבת שכדאי לי לאמץ מינימליזם מחשבתי – להקצות זמן מסוים לחשיבה על מה שקורה, אבל בעיקר לפנות מקום לרגש להעביר את המסר, ללמד אותי, להראות לי מה שאני צריכה לראות מבלי ההתערבות הכל כך מתוחכמת של הראש.

הסיפורים שהראש שלי יודע לספר הם מרשימים למדי. אפילו אני עוד נפעמת מהיצירתיות. נכון, המוח שלנו אוהב סיפורים, כך אני נוהגת לספר למשתתפי ההרצאות שלי. לפעמים נדמה לי שהוא אפילו קצת מכור אליהם. אבל הסיפורים האלה, ברוב המקרים הפרסונליים, מיותרים. הם רק באים להצדיק, לתרץ, להרגיע. הם גם משתנים מיום ליום. אני מעדיפה להקשיב לאותה אמת אחת ופשוטה שנושא עמו הרגש על אותו אירוע, אותה חוויה, אותו מקרה.

לפעמים, כשאני עובדת על יצירה מוזיקלית כלשהי, מגיע הזמן להניח אותה בצד, כי הסיפורים שלי עליה מפריעים לי לראות אותה כמו שהיא. זה קורה לא מעט ששיר ששרתי המון פעמים ומצאתי לו אינטרפרטציה אישית, לאחר שנים שישב בשקט ולא נגעתי בו, מגיע קצת אחר לעבודה מחודשת עליו. לפעמים צריך להשקיט את הסיפורים בראש כדי לתת לדברים החשובים באמת לצוף ולעלות.

האם זה אפשרי לאמץ מינימליזם מחשבתי במרחב האינסופי של התודעה שלנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *