ואולי הפעם אני אתחיל את הפוסט מהסוף. מהשיר.
התחושה שמלווה אותי מהסגר הראשון היא שאני מאבדת את החופש שלי, ועם כל סגר נוסף, היא מתעצמת. כנראה השיא האחרון היה בהכרזה על הדרכון הירוק, שדואג למיין אותנו לפי ההעדפות שאמורות להיות הכי חסויות שיש – ההעדפות שלנו לגבי הגוף שלנו. חופש בחירה, מישהו?
אבל רגע. באמת התחלתי מהסוף.
כדי לבחון את התחושה הזו, של אובדן החופש, יצאתי לבדוק מהו בכלל אותו חופש שאני מדברת עליו. הרי לחופש יש משמעויות רבות – אישי, כלכלי, רוחני, פיזי. חופש חיצוני או פנימי? חופש בחירה? חירות, ואם כן – איזו?
ככל שנברתי הבנתי שהמושג חופש הוא לא רק מופשט, הוא גם מאוד סובייקטיבי.
ולכן, כמו תמיד, אנסה להביט בו מהזוית האישית והקטנה שלי. מה זה חופש עבורי ולמה יש לי תחושה שאני מאבדת אותו?
הדברים שליוו את ימיי, והיו מאז ומתמיד טריביאליים לגמרי, הולכים ונעלמים. לפגוש חברה טובה, לשבת על חוף הים בשקט, לעבוד מול אנשים אמיתיים ולא מלבנים שחורים בזום, להתלבש יפה ולצאת כשיש צורך להתאוורר, כדי לחזור הביתה ולמצוא את השקט בפנים. הכל נעשה מורכב פתאום, מסובך, אפילו לא חוקי. איך זה קרה?
ואתם יודעים מה מטריד? שאנחנו מתרגלים לכל זה. אפילו מוצאים הצדקות. איכוני הטלפון, מסרונים חודרניים, שאלות על מצבנו הרפואי וההעדפות שלנו. סתימת הפיות שלנו – פיזית ונפשית.
גבריאל גרסיה מארקס, הסופר האהוב עלי, אמר פעם:
"לכל אדם יש שלושה סוגי חיים: חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים”.
איך קרה שהכל התערבב לנו? הבחירות האישיות שלנו, הרצונות הסודיים, הנראות הציבורית?
נדמה לי שככל שאנחנו מבלים אונליין, צופים בחדשות וקוראים עדכונים, גם המחשבה החופשית הולכת ונעלמת. ההפחדה חודרת לכל איברנו, ובמקום לקרוא את הנתונים ולעשות לבדנו את השיקולים, אנחנו ניזונים מכותרות מפחידות, איומים בתקשורת ושיפוטיות של החברה.
נזכרתי בויקטור פרנקל, שאמר שכל עוד יש לנו אפשרות בחירה, ולו רק במחשבה, אנחנו בעצם חופשיים. לוקחת את האמת הזו איתי, כי כאן, במחשבה, אני מתהלכת ללא מסיכה, אני לא צריכה לתת דין וחשבון על כל פעם שהים קורא לי, על כל אדם שעמו אני רוצה לבלות, ובטח שלא על הבחירה שלי מה לעשות עם הגוף שלי.
מתוך המציאות המורכבת של הסגרים והמגיפה, אני מקפידה על חופש בדברים קטנים. חופש לחשוב עדיין את מה שאני רוצה, לחלום, לפנטז. החופש לשבת עם מה שיש גם אם הוא לא נוח. החופש לבחור עם מי ואיך אני רוצה לעבוד, להתראות (גם אם פיזית זה לא אפשרי), לדבר. החופש להחליט מתי נכון לי להתנתק קצת מהעולם הדיגיטלי, מהחדשות. החופש לא להחליט עכשיו, אלא להתמהמה. החופש להמשיך לשאול שאלות גם אם אין לי או לאחרים תשובות ברורות.
החופש מתוויות. החופש להיות בתפקיד, ואז להשיל ממני את המרצה, הכותבת, המהנדסת או הזמרת ופשוט להיות בהקשבה למה שמזמן לי היקום, ללא האגו את הטייטלים או התוויות. להיות חופשיה לא להחליט או לשנות את דעתי. החופש לרצות להיות לבד, להכנס למערה משלי, ואז ביום למחרת להזדקק לחיבוק אוהב.
יש דברים קטנים שמזכירים לי שעוד יש לי חופש. ואז אני שוב חוזרת להיות בהודיה.
ובינתיים? מוצאת חופש בלשמוע בלופ שירים שעדיין נוגעים בי. את זה עדיין אי אפשר לקחת ממני. הולכת להקשיב לאדי ודר שוב. מהסוף להתחלה.
הי גיל,
תודה על הכנות והשיתוף בתחושות, הם מסייעים למי שקורא הדברים לדייק הבירור עם עצמו בנושאים שאת מעלה.
נראה שלמרות המגבלות והסייגים הרבים שהתקופה הזו מזמנת, את מצליחה לשמור על חירותך, ואפילו בדברים החשובים באמת.
סרן קירקגור כתב ש "רוב האנשים אינם משתמשים בחירות שלהם, כמו למשל חירות החשיבה. במקום זאת הם דורשים חירות הדיבור כפיצוי". ואצלך החירות הזו דוקא פורשת כנפיים בעת הזו, כמו גם החירות לבחור באילו תפקידים להיות ובאילו לא, כמו שכתבת.
מרגיש שהתקופה הזו מסייעת לכולנו להעריך הדברים הקטנים שאולי התייחסנו אליהם כמובנים מעליהם, וכעת הם נשללו מאתנו: מפגש נינוח עם חבר/ה, טיול לאן שהרגליים מוליכות אותך, שיטוט ללא מטרה ברחובה של עיר, ישיבה מול הים עם ספר ביד. מאמין שכשנוכל לממש החירות שלנו לעשות אותם שוב, נעריך אותם יותר.
והנה שיר של אוה קילפי על חירויות קטנות:
הבוקר החלטתי לא לכתוב
ולנטוע ורד.
זה מה שנחוץ אם כן לאדם כדי להיות מאושר:
עבודה שאפשר לזנוח,
שרב כדי לחוש שההזנחה מוצדקת
וילדות
שממנה אפשר יהיה לקטוף ורד-יוני
בתור משען לזקנה.
אורי.
כמו תמיד, אתה מאפשר לי להרגיש לרגע שבכל זאת אני מצליחה בדרך שלי.
תודה על הכנות והחשיבה המשותפת, ועל השיר של אוה קילפי הנפלאה.
וכן – מסכימה על כך שנעריך עוד יותר את הדברים הקטנים. מקווה שזה יחזיק מעמד ולא נקרוס שוב לתוך מרוץ החיים…