בספרה Trusting the gold מספרת טארה בראך על פסל של בודהה מחימר, שיום אחד החל להיסדק. כשהסדקים גדלו וגדלו, ניסו אנשים להבין איך אפשר לתקן את הנזק. כשהחלו בתיקון, הם הופתעו לגלות שמתחת לחימר מבצבץ זהב. פסל הבודהה, בן מאות שנים, כוסה ע"י נזירים מתאילנד (סיאם של אז) בחימר כדי להגן עליו מפני אויבים. אותו הפסל שרד שנים מכוסה בחימר, ורק לאחרונה הוא התגלה במלוא תפארתו, כולו מוזהב ומופלא (הסיפור המלא על הבודהה מזהב, כאן).
ואולי כולנו כאלה? מכוסים בחוויות, דפוסים, פוזות? עשויים שכבות על גבי שכבות של הגנות כשבעצם מתחת לכל המעטה העבה הזה, אנחנו עשויים זהב?
כבר שנים שאני חושבת על הדיסוננס הזה בין אנשים באשר הם, וקבוצות או בכלל התנהגות במרחב הציבורי.
כי אני פוגשת יום יום את הזהב האנושי הזה. והוא מתגלה לי בעיקר בשיחות או מפגשים אישיים.
הנה דוגמה קטנה. כרגע משפצים את הרחוב שלי. אין ספק שמדובר בשנה שלמה של חוסר נוחות. חופרים, מזיזים, חוסמים, ובעיקר עושים הרבה רעש ואבק. אבל כשאני יוצאת או חוזרת הביתה, שוב ושוב אני נתקלת באנשים אדיבים (אפילו לאחר יום שלם של עבודה בשמש והלחות הבלתי הגיונית של תל אביב), חייכנים, שרק רוצים לסייע. היום התיידדתי עם מישל, שאחראי על הסדר התחבורתי מטעם המשטרה. כולו טוב לב. הוא בדיוק החזיק מברג כי החליט לסדר משהו ברכב של השכנה, כך על הדרך. נדמה היה לי שמדובר במלאך.
והוא לא לבד. יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני מביטה להם בעיניים, מחייכת אליהם וברור לי שמתחת לכל השכבות יש עוד איש או אישה שרוצים להרבות טוב. הם מחייכים אלי חזרה. לפעמים נדמה לי שאין דבר יותר ממלא ומעשיר מאותה הבנה, מאותו חיוך בין זרים שחולקים יחד משהו בעולם הזה, ללא מילים.
ואז מגיע הדיסוננס. אני הולכת לים ואנשים מתיישבים כמעט עלי בחוסר התחשבות. בכביש אנשים מתנהגים כאילו רק הם ממהרים. קבוצות של אנשים שמשתלחים ביוצאי הדופן. חרמות על מי שחושב אחרת. טוקבקים שמשאירים בי צמרמורת. יכול להיות שכשאנחנו נמצאים בקבוצה, מאחורי המקלדת או תחת עיניהם הפקוחות של אחרים, אנחנו מתכסים בשכבות נוספות?
והמוזיקה? כשאני מקשיבה ליצירות נדמה לי שהמלחין או הכותב נתנו לנו רגע של הצצה לזהב שלהם. לרגש, לפגיעות, למחשבות הנסתרות.
המוזיקה היא השלה של כל השכבות שיש. היא משאירה אותנו נקיים מכל הפוזות, ההתאמות והנסיון להרשים. היא הופכת אותנו לרגע לזהב. אולי כולנו צריכים פשוט לשקוע בה יותר?
הי גיל,
אמיליה ארהארט כתבה "מעשה יחיד של טוב לב מצמיח שורשים לכל הכיוונים, והשורשים מזנקים מעלה ויוצרים עצים חדשים".
תודה על הכתיבה הכנה שלך, שמאפשרת הצצה לזהב שבך 🙂
אורי היקר, תודה רבה.
יש כל כך הרבה זהב בעולם, אנחנו פשוט צריכים לבחור להביט בו ולפתוח את הלב לקראתו.
אני כל כך אוהבת ומאמינה בשורשים האלה. ועצים, ידוע לך כבר, נותנים לי כוח.