סודות מהפנים לחוץ

אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם הפנים לחוץ. האמת? גם עם החוץ לפנים.

בשנים האחרונות, כשמתקרבת תחילת שנה, אני מחליטה לעבוד על נושא מסוים. אני שמה עליו את הזרקור הפנימי, ובאופן בלתי מפתיע, הוא מגיע אלי כשיעורים שוב ושוב. בשנה שעברה עבדתי על אותנטיות. זה היה מרתק. חלק מהאותנטיות מתבטאת בעיני באחדות בין הפנים לחוץ.

כשלמדתי משחק, בימים עברו משונים שכאלו, וקראתי בשקיקה את ספריו של סטניסלבסקי, גיליתי ששתי השיטות עובדות – אפשר לעבוד על דמות מתוך המניעים הפנימיים שלה, אבל אפשר גם להתחיל בסממנים חיצוניים – לבוש, מראה, הליכה.

חשבתי שזה נכון כמובן לא רק למשחק – אלא בכלל לחיים. כל מי שאי פעם נפלה למצב רוח לא מלבב, אבל החליטה לעטות על עצמה חיוך, שמלה יפיפיה ונעליים הורסות (הפרט הכי חשוב, כמובן) – יודעת היטב שזה עובד! ההרגשה משתפרת במהירות הבזק. וכל מי שיקרא לי שטחית, שינסה קודם על עצמו ואז נדבר.

עם זאת, ואין בזה לפגוע ביכולות שאני מייחסת לעטיפה החיצונית, אני מאוד מחבבת את ההתבוננות פנימה. אולי זו אחת הסיבות שקשה לי למצוא את עצמי בקבוצות. מרוב רעש מבחוץ, קשה לי לשמוע את השקט שלי מבפנים. אצלי, ברוב המקרים, ההתבוננות הפנימית מכתיבה את החוץ.

בעידן המגה מדיות, נדמה לי שההתבוננות פנימה נעשתה כמעט מילה גסה. איחולים מתרחשים בקבוצות וואטסאפ לעיני כל, התעודות של הילדים מוצגות בפייסבוק, אירועים אינטימיים מקבלים חשיפה בכל רשת חברתית אפשרית. האם הגענו למצב של מהחוץ לחוץ? האם יש פה הלימה בין הפנים לחוץ?

אם אני רוצה לאחל לחברה מזל טוב או לדרוש בשלומה, אני לא רואה ולו סיבה אחת לעשות זאת בקבוצה זו או אחרת, אם אני יכולה לעשות זאת בהודעה פרטית. בבקשה – תאירו את עיניי.

ונחזור למוזיקה.

כשאני עובדת על ביצוע יצירה, אני מחפשת קודם כל את ההתבוננות פנימה. מה הסיפור של הדמות, איפה אני מתחברת אליו, האם יש לה קונפליקט? מהו? מתוך המסקנות אני מנסה לבנות את העמידה, הלבוש, תנועות הידיים. גם אם לא אשתמש בהם בביצוע הסופי, הם שם.

אבל לא תמיד זה מצליח. יש שירים שאני לא מצליחה למצוא להם חיבור, ואז אני מנסה למצוא קודם כל את הגוון הקולי, הצליל המתאים, העמידה, הלבוש, המראה.

אחד השירים האהובים עלי, שיר ששרה דולסינאה לאהובה דון קישוט, במחזמר רוסי על חייו, עבר אצלי דרך כזו. דולסינאה שלי, למרבה האירוניה, היתה כושית שמנה, יחפה, בשמלת קומבינזון כחולה מסאטן. אני כמעט בטוחה שכל מי שראה ושמע את הביצוע הסופי לא יכול היה לשער שהיא נמצאת בתוכי. אגב, בשיר הבא מתוך אותו המחזמר, היא היתה רזה, סתורת שיער ובעלת מבט רדוף בעיניים, ועדיין יחפה.

ובחיים? אני שואפת להגיע לאחדות בין הפנים לחוץ. בלבוש, בהחזקת הגוף, במילים, באהבה שאני מרעיפה (או לא מרעיפה) על הסובבים. חתיכת אתגר לקחתי על עצמי, אה? ועוד בעידן הזה…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *