יחיד(ה) מול קבוצה

כבר כמה שנים אני עסוקה ביני וביני (ולפעמים עם אחת החברות) בעמדה שלי מול קבוצות.

האם זו באמת עמדה? אני לא בטוחה, אבל אני כן יודעת שבכל פעם שאני נמצאת בקבוצה כלשהי, אני לומדת משהו, בעיקר על להיות (או לא להיות) חלק ממנה. איך כל זה קשור למוזיקה? אצלי הכל קשור למוזיקה! ובכל זאת אסביר בהמשך.

יכולתי כפי הנראה לכתוב על כך בלוג שלם, אבל אני אנסה לא לחפור, ולהיות הכי מדויקת שאפשר. יש לי, כנראה מאז ומתמיד, עניין עם קבוצות. כבר חקרתי אפילו את שורשי העניין מגלגול קודם, אבל מסתבר שהוא לא נפתר כל כך מהר.

ומהו אותו עניין? זמן מה לאחר הגיעי או הצטרפותי לקבוצה, אני מוצאת סיבה (תמיד אמיתית ומאוד משכנעת) לסטות מהרוח הכללית, ולאט לאט מוציאה את עצמי (פיזית או רגשית) מהקבוצה. לא תמיד זה מצליח לי, כמעט תמיד זה מתפרש לא נכון (כסנוביות ולאו דווקא כשונות, מבוכה או חוסר התאמה), ולא פעם אני משלמת על כך מחיר.

העניין נעשה מעניין דווקא בגלל האישיות האוהבת שלי. אני אוהבת אנשים. ממש אוהבת אנשים. ותמיד אהבתי. אני אוהבת להכיר, ללמוד מי הם, להתאהב בהם, לפלרטט איתם, לדבר איתם, להביט בעיניהם ולהתרגש יחד איתם. אני רואה בהם את הטוב באופן כמעט מיידי. זה קל לי וטבעי, והכי אותנטי שיש.

כל זה טוב ויפה, כשאני נמצאת במה שנקרא "אחד על אחת" (או אחת על אחת). ברגע שזה אני מול קבוצה, אני לוקחת צעד אחורה, וזה קורה די מהר. גיבוש חברתי? משחקי תפקידים? כל שמתחשק לי לעשות זה לזחול מתחת לשולחן הקרוב במבוכה, ולכן המפלט שלי הוא לא להיות שם. וכך, די מהר, בחברה שכמעט מקדשת חברתיות (גם על זה יש לי מה לומר, אבל אולי נשאיר את זה לפוסט אחר), אני מוצאת את עצמי מחוץ לעניינים.

אז תשאלו מה הקטע? והאם זה מפריע לי? האמת, שזה די בסדר. אני לגמרי מוכנה לשלם את המחיר הזה. קבוצת אמהות, קבוצת הורים, קבוצת לימוד או אפילו ריקוד המוני, אני מסתדרת עם לא להיות חלק מהשיח. קבוצות בוואטסאפ? ברגע שהן מונות מעל 3 משתתפים, מושתקות אצלי מיד. אני כנראה לעולם לא אבין למה איחולים או מחמאות (מהממתתת X30 , מזל טוב X32, מתוקים! X38) צריכים להופיע מול כל הקבוצה, במקום כמסר אינטימי לנמען, אבל גם זה יכול היה להיות נושא לפוסט שלם.

ובואו נחזור למוזיקה, כי היא בכל זאת לב לבו של הבלוג הזה, ושל החיים שלי, כנראה. כמו כל זמרת שאי פעם הופיעה על במה, גם אני גיליתי שאני לא מסוגלת לשיר ל"קהל". כל שיר חייב שיהיה לו מען אחד ברור. המען הזה יכול להיות מישהו שיושב פיזית בקהל, אבל זה לא חייב להיות כך. הוא יכול להיות מישהו מהעבר, מישהו דמיוני, או מישהו שאני לא אפגוש בחיים. הוא גם יכול להיות קול פנימי, אבל הוא חייב להיות, לפחות אצלי בראש, ברור. אחרת – למי אשלח את השיר? למי אכוון את המילים? מי אמור להבין את כל הרגש הזה שמסתתר עמוק מתחת למילות השיר? מי אמור לשמוע את השקט שבין המשפטים?

אז גם בהופעה, קבוצה או קהל הם משהו שאני לא תמיד יודעת להתמודד עמו. ולכן אני חייבת לפרק אותם ליחידים. לפעמים מספיק אחד בכל קבוצה כדי שאני בכל זאת אחזיק בה מעמד. כל אלו שהיו בשבילי העוגן היחיד בקבוצה, אולי לא היו מעולם מודעים לתפקידם, אבל הם אלו שהחזיקו אותי שם. כל מי שהיה אי פעם בקהל ויודע ששיר זה או אחר מיועד לו, תודה על המבט הזה שהבין, ושמר עלי, יחידה מול קבוצה.

 

 

 

 

תגובות

  1. נויה קומיסר אומר

    כתבת מקסים גיל. בחירה מקורית של נושא והתייחסות שמעוררת מחשבות. בסופו של דבר הקשר האישי אחד על אחד ועדיף שיהיה מציאותי ואפילו ״ מיושן״ משהו עם מבט של עיניים ושמיעה של קול ולא רק באמצעות הטכנולוגיה – חשוב ומשמעותי . תודה לפוסט משובח

    • גיל אומר

      את כל כך צודקת, וגם מחזקת אותי 🙂 תודה על התגובה מחממת הלב הזו. כיף שיש מי שעוד מייחסת חשיבות לקשר האישי הזה…

  2. אומר

    דווקא בקבוצה שבה הכרתי אותך, השתתפת יפה 🙂
    אני אוהבת קבוצות, ואפילו מתחילה ללמוד הנחיית קבוצות בחודש הקרוב, דווקא בגלל שאני רוצה להבין טוב יותר את הדינמיקה שנוצרת בתוך קבוצה.
    מזדהה עם מה שכתבת על השירה – כשאני מרצה, אני תמיד מכוונת את הדברים שלי למישהי אחת שיושבת לי בראש, ואז מסתכלת על כל בקהל.

    • גיל אומר

      אכן השתתפתי, לפחות עד שזה הגיע לגיבוש 😉 זו היתה עבורי למידה גדולה על קבוצה, אגב.

טראקבקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *