נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.

התפתחות אמיתית מתרחשת בשקט, בהשהיה, במרווח ובאפשור של תהליכים. אבל למה זה כל כך מסובך לדאוג לשקט הזה?

האם הלב הפתוח שאני מתרגלת יגרום לאנשים מסוימים לנסות לפרוץ גבולות מולי?

אני מנסה ללמד את עצמי השהיה. לא למהר לפתור, להגיב, לעבד כל רגש או מחשבה – אלא פשוט לתת להם להיות בי, גם אם מדובר במצב לא נוח. המוזיקה, כרגיל, נחלצת לעזרתי.