חזרתי לא מזמן מחופשה משפחתית, שאליה החלטתי לצאת, לראשונה מזה זמן רב, ללא המחשב. כבר שנים שאין לי רשתות חברתיות על הסלולרי, וכך יצא שבמשך 10 ימים לא בדקתי, עדכנתי, קראתי או הצצתי ברשתות החברתיות. 10 ימים מלאים ללא פייסבוק ואינסטגרם. ומה אני אגיד לכם? זה היה נפלא.
כשחזרתי גיליתי שלא פספסתי כלום. החופשה הזו היתה לא רק יותר נעימה, אלא נכחתי בה הרבה יותר.
לאחרונה החלו לדבר יותר ויותר על שתי תופעות: JOMO ו- ROMO שנותנות קונטרה מעניינת ל FOMO הנודע – הפחד לפספס, שמשאיר אותנו דבוקים למסכים, לרשתות ולנוטיפיקציות. התופעות הללו, בעיני, חושפות משהו בתרבות שלנו ששווה להביט בו.
מזמן לא כתבתי פוסט אופטימי, שמתייחס למגמות חיוביות. אז שנתחיל?
מה בעצם קורה פה?
בעידן שבו הכול מתועד ונמדד — נראה שנולדת תנועת נגד שקטה שבבסיסה הרצון האנושי לחוות, לא לשתף. דווקא מתוך עומס הגירויים של המדיה החברתית (הסטודנטים שלי מדווחים על שימוש יומי שנע בין 3 ל 8 שעות), פתאום נדמה שאנחנו מחפשים משהו אחר – משהו עם נשמה, עומק, משמעות ואותנטיות.
זה לא שאנחנו בורחים מהדיגיטל, ואפילו לא מהרשתות, אבל אנחנו (או לפחות מי שמאמץ את המגמות הללו) פתאום מגלים שכשאנחנו מניחים להן, אנחנו נזכרים במשהו אנושי יותר, אמיתי יותר. מחקרים מהתקופה האחרונה החלו להראות שהזמן שאנחנו מבלים במדיה החברתית סוף סוף מתחיל לרדת.
תארו לכם את התמונה הבאה (בטוח ראיתם אחת כזו לאחרונה) – בני זוג יושבים יחד בבית קפה אבל במקום להביט זה בזה הם מביטים כל אחד במסך הסלולרי שלו. הם עסוקים במה שקורה כרגע, אבל כל אחד עסוק ברגע משלו, מול אנשים אחרים, במציאות אחרת. הם אולי מצלמים ומעלים איזה רגע, אבל לגמרי מפספסים את הרגע המשותף שלהם.
לא מזמן אמרתי לבת שלי, שהעדיפה את הסלולרי על שיחה אמיתית, שהמסר שהיא מעבירה הוא מאוד פשוט: "מה שקורה בטלפון שלי כרגע יותר מעניין ממך". היא קצת נבהלה. ובצדק.
האם התעייפנו מ"ההצגה" שאנחנו מתחזקים כל הזמן?
אחד השמות האהובים עלי למה שקורה ברשת הוא התופעה "אני כספקטקל" – הרעיון לפיו אנחנו חיים בסוג של מופע מתמשך, שכולו מתועד ומועלה לרשתות, ובו אנחנו מככבים כל הזמן. כשאנחנו מתעדים את עצמנו לדעת, על כל רגש, עשייה, מפגש או מחשבה, זה כאילו שאנחנו חיים על במה תמידית. וכשאנחנו יודעים שבכל רגע נתון אנחנו נתונים לתיעוד או לצילום, ההתנהגות שלנו מתחילה להשתנות. אין לנו כבר את הטבעיות האנושית הספונטנית, את ההתנהגות הלא ממוסכת.
ההצגה הזו נמשכת ונמשכת, ומנסה כל העת למשוך תגובות ומחיאות כפיים מהצופים בה. זו הסיבה שאנחנו כל הזמן בודקים כמה לייקים גרפו הפוסטים שלנו, מי צפה ופרגן, ומי העז בחוצפתו לכתוב לנו תגובה לא נעימה. אנחנו מתחזקים היטב את הצורך באישורים חיצוניים, כי אם עשינו משהו והוא לא גרר תגובות או לייקים, אנחנו מרגישים שנענשנו, שלא רואים אותנו.
ואם כן קיבלנו אישור חיצוני? הדופמין מופרש, האגו חוגג, הנרקיסיזם מתפתח ואנחנו חוזרים להעלות עוד ועוד תכנים. ההצגה הזו מעייפת. אין כבר אותנטיות אמיתית, אנחנו הופכים למוצר מתוחזק היטב.
למעשה אנחנו עוברים את החיים בהעמדת פנים מתמדת. ונדמה שקצת נמאס לנו ממנה.
אנחנו לא לבד
אחת ההשלכות מהקשר הכמעט סימביוטי שפיתחנו עם הסמארטפונים שלנו, ובהם הרשתות החברתיות, היא שאנחנו כבר לא נמצאים לעולם לבד. או לפחות לא מרגישים שאנחנו לבד. זה כמובן הופך אותנו לבודדים באמת.
אין לנו רגע עם המחשבות והרגשות שלנו, כי ברגע של פנאי או שעמום, ובמיוחד ברגעים של תחושות קשות, אנחנו אוטומטית שולחים את היד לקחת את הטלפון וגוללים בו. והוא מעולה בלהרחיק אותנו מכל מה שאנחנו חווים ולשאוב אותנו לעולם אחר – עולם של אחרים, של גירויים אינסופיים, של אין ספור קולות בקקופוניה מתוזמרת היטב. עולם שאנחנו מבלים בו שעות מבלי לשים לב, שעות שלמעשה כמעט ולא קיבלנו מהן דבר.
הניסוי המעניין שאני עושה מפעם לפעם עם קבוצות סטודנטים, שבו אני מבקשת מהם לבלות 15 דקות לבדם ללא הטלפון, מעיד על כך שאיבדנו חלק מהותי מהאנושיות שלנו – את היכולת לעצור, להרגיש, לחשוב. לא האמנתי כמה התרגיל הזה יהיה קשה ולא נוח, וזה כל פעם מדהים אותי לגלות שאנשים ממש מתקשים לבלות עם עצמם.
והנה מגיעות להן התופעות JOMO ו ROMO כתנועות נגד
לפני שנבין מהן התופעות הללו, שווה רגע לחזור ל FOMO שנגדו הן חותרות. ה FOMO (Fear Of Missing Out) – הפחד לפספס, הוא חלק מהמנגנונים שמשאירים אותנו דבוקים למסך. יש לנו פחד תמידי לפספס הזדמנויות, פוסטים מעניינים, חדשות מרעישות ואפילו בני זוג פוטנציאליים. ולכן אנחנו מבלים את חיינו בצריכה מתמדת של אותן הזדמנויות חדשות (או בני זוג), רק כדי שנרגיש שאנחנו מעודכנים, מסונכרנים ומנצלים כל מה שהעולם מציע לנו.
רק שמה שקורה בפועל הוא בדיוק ההפך. אנחנו מתעדכנים בחדשות, בבני זוג פוטנציאלים, באירועים ומסיבות, אבל בפועל אנחנו לא חווים את החיים האמיתיים כאן ועכשיו. זה אולי הכי בולט והכי כואב כשאנחנו מבלים עם האנשים האהובים עלינו, אבל בוחרים להתייחס להודעות ולרשתות ולא אליהם. אני לא אתפלא אם הילדים של היום יזרקו את הטלפונים לכל הרוחות רק בגלל שההורים שלהם היו עסוקים כל הזמן במסך ולא בהם כשהם היו קטנים.
אם FOMO הביא לנו את חוסר הנוכחות, הרי שהתופעות החדשות חוגגות נוכחות אמיתית ובזות ל FOMO.
ה JOMO (Joy Of Missing Out) – השמחה לפספס, ממש חוגגת את זה שאנחנו לא נמצאים בכל המסיבות, רואים את כל הפוסטים או מגלים את כל בני הזוג הפוטנציאליים. היא הופכת אותנו למאושרים עם מה שיש לנו כאן ועכשיו ולא עם מה שיכול להיות אי שם.
ה ROMO (Relief Of Missing Out) – הקלה ממשית מזה שאנחנו לא מעודכנים, מנצלים כל הזדמנות, שולטים בכל מה שקורה בעולם מסביב.
שתי התנועות האלו מבקשות להחזיר לנו נוכחות ברגע, מבלי הצורך להישאב כל הזמן לעולם הפוטנציאלי שנמצא מרחק גלילה או קליק מאיתנו.
למה מדובר בתנועות נגד?
השמחה או ההקלה מלא להיות חשופים ומעודכנים מעידה על תגובה נפשית עמוקה לתרבות של סטרס, תלות באישורים חיצוניים, השוואה לאחרים, תחזוקה תמידית של תדמית ופחד מהחמצה.
הן מבטאות געגוע אנושי למרחב שקט יותר – מרחב פנימי שלא תלוי במספר הלייקים, הצפיות והתגובות. מרחב שבו אפשר פשוט להיות – מבלי לצלם או לתעד, מבלי להתעסק באיך זה ייראה או איזו תגובה זה יגרור. בעצם – מדובר במרחב הכי אנושי ואותנטי.
ולמה אני חושבת שמדובר בתנועות של ממש? למה אני אופטימית? כי לאחרונה יוצאים ספרים (כמו למשל ספרו הנפלא של ג'ונתן היידט The Anxious Generation) המתארים את ההשפעה של הסמאטרפונים והרשתות על אנשים בכלל, וילדים ובני נוער בפרט; יש תנועות שמעבירות הרצאות שמעודדות אותנו לבחון לאן הולך הקשב שלנו (כמו "מהפכת הקשב"), יש פסיכולוגים שהחלו לדבר על ההשפעות של הגירויים האינסופיים (הנה דוגמה) ועוד.
אנשי מקצוע מתחומים שונים (ואני ביניהם – בהרצאות שלי וגם כאן בבלוג) החלו להצביע על הנזקים של המדיה החברתית והתרבות המחוברת שלנו. ואנשים מתחילים להתעורר – אם לא מאותם אנשי מקצוע, אז מפני שהם מרגישים בעצמם שהחיים שלהם נשאבים ונלקחים מהם.
האם מצאנו את הרוח והנשמה בעולם הטכנולוגי הזה?
שמתם לב כמה אפליקציות למדיטציה יש? כמה אפשרויות למוזיקה מרגיעה או תנוחות יוגה שיעזרו לנו להירגע או לישון טוב יותר? כמה מנגנוני פידבק לנשימה נכונה? כל אלה לא נוצרים בואקום. הם מנסים להחזיר לנו יכולות של שקט, עומק, חיבור עצמי. הם פועלים על גבי המכשירים שלנו, אבל מסייעים לנו להתנתק מהפיד האינסופי ולשקוע בשקט.
מדובר אמנם בשימוש בטכנולוגיה כדי לפתור בעיות שהטכנולוגיה יצרה (מה שנקרא Solutionism שיש עליו לא מעט ביקורת, כולל של אחד הכותבים האהובים עלי) אבל כל אלה מבטאים רצון להחזיר סוג של נשמה, אנושיות ואפילו טוב למכונה. אולי זה הרע במיעוטו.
קרלה מקלארן שכבר הזכרתי כמה פעמים פה בבלוג, עוסקת לא מעט בנוכחות עם הרגשות שלנו. היא מסייעת לאנשים לא רק להקשיב לרגשות שלהם, אלא גם להבין אותם. היא עוסקת ברגשות כמו חרדה ואמפתיה, ומביאה שיח מעניין על נוכחות אמיתית ושהייה יחד עם מה שיש, בדומה למורים בודהיסטים. בעולם שבו הנוכחות שלנו מתווכת דרך מסך, נדרשים מורים אמיתים כמו מקלארן להחזיר לנו משהו שאבד – את הנוכחות האמיתית שלנו בעולם הזה, את הנוכחות שלנו עם הרגשות שלנו. ואיזה מזל שיש אותה.
האם זו תחילתה של ידידות מופלאה עם אותנטיות שקטה?
אם האותנטיות ברשת היא לכתוב, לשתף או לתעד פוסטים "פגיעים" וחשופים, אולי אנחנו נכנסים לעידן של אותנטיות שקטה יותר? עידן שבו הדרך החדשה להיות באמת אותנטיים היא פשוט לא לשתף ולא לחלוק, אלא להיות?
האם המגמות החדשות מעידות על צורך להחזיר לעצמנו את המרחב הפנימי שלנו? את השליטה בחיים שלנו? (כי נדמה שמי ששלט בהם בשנים האחרונות אלו צוקרברג וחבריו והאלגוריתמים שלהם).
האם הדרך החדשה להיות אותנטיים היא פשוט להיות עם מה שיש? לא כאקט של הסתרה, אלא פשוט כהתכווננות פנימית, ממש כפי שמלמדים אותנו לעשות במדיטציות, או כפי שמנסה מקלארן להראות לנו? אולי מדובר בלהחזיר לעצמנו סוג של חוכמה פנימית של להבין את עצמנו באמת, ללא הצורך בפילטרים או אישור מהעוקבים שלנו? אולי סוף סוף נחווה את עצמנו כפי שאנחנו מבלי למדוד ולהשוות?
נשמע לי כמו חלום.
מה קורה בעולם?
בשנים האחרונות נתקלתי בכמה תנועות מעניינות שמבקשות להחזיר לנו את החיים. הנה כמה דוגמאות:
- קואליצייה להגנה על ילדים מזמן מסך ממושך והשפעותיו המזיקות או תנועות המעודדות ילדות ללא סמארטפונים.
- ארגון שתומך ביוזמות להתנתקות מהמסכים.
- מועדוני אוף ליין, כמו זה.
- תנועת חיבור מחדש עם שלל אירועים ללא טלפונים.
- שבוע ללא מסכים – יוזמה עבור משפחות.
- מארגני אירועים ללא טלפונים, כמו זו.
- יוזמות מקומיות לאירועים ללא מסכים – כמו זו בסן פרנסיסקו.
ועוד ועוד.
וכמובן אצלנו, שומרי השבת למיניהם – שמאפשרים לעצמם פשוט להתנתק מהדיגיטל למשך יממה. תכלס? לא צריך לשמור מצוות כדי לאמץ את ההרגל המבורך הזה. אחרי 10 ימים ללא הרשתות אני יכולה להעיד עד כמה זה משחרר ומנקה.
עולם חדש מופלא?
בניגוד להאקסלי ונבואותיו השחורות, העולם המופלא שאני מדמיינת (ורוצה כל כך לראות!) הוא עולם שלא מתנגד לטכנולוגיה, אבל רואה בה משרת ולא אדון. עולם שבו אנחנו מבינים היטב מה חשוב בחיים, ולא מבזבזים שעות יקרות על קהות חושים בחסות המדיה החברתית. עולם שבו טוב לנו עם מה שיש לנו, ואנחנו מוכנים לחוות את העולם דרך כל קשת הרגשות שלנו.
אני מציאותית (טוב, אולי רק קצת) – אני לא חושבת שאנחנו נתנתק מהרשתות. אבל הייתי שמחה לראות שחינן מתחיל לסור; שאנחנו יודעים לקחת מהן את הטוב (ויש טוב) אבל לא נשאבים אליהן כתחליף למה שקורה בעולם האמיתי; שאנחנו נעזרים בטכנולוגיה דווקא כדי לחפש ידע, משמעות ועומק ולא כדי לברוח.
מה דעתכם? מוכנים להוסיף קצת JOMO ו ROMO לחיים שלכם?
