חיפוש

קלילות = שטחיות??

מי אמר שחייבים עומק וכובד תמיד? מה עם קצת קלילות בחיים?

לאחרונה אני חושבת לא מעט על היכולת שלנו באמת להיות בשמחה, בקלילות, בתוך הטוב שיש בחיים שלנו. וכמה אנחנו מעזים לשתף אחרים בטוב הזה? הלא התרגלנו לקטר, לרכל, לבכות על מר גורלנו יחד. האם גם שמחה יכולה לחבר בינינו? האם חבר אמיתי הוא לא זה שיכול באמת לשמוח בשמחתך ולא רק להתעצב יחד אתך?

אני כבר גיליתי, ואני מניחה שגם אתם, שכאשר אנחנו בשמחה, הלב פתוח. וכשהלב פתוח אנחנו אוהבים, מתפתחים, מתקדמים, מבינים, מקשיבים, וקולטים הרבה יותר. אז למה אם כן שלא נעבוד על להגדיל את פתיחת הלב הזו? נגביר את השמחה?

ומה לגבי יצירות אמנות? האמנים המיוסרים מאז ומתמיד ניסו להעביר משהו מגורלם המר והאכזר אל הבד, אל הלחן, אל הכתוב. ואנחנו? התחברנו בעצב. אין ספק שזה קל. העצב פורט בדיוק על הנימים המוכרים, ומשחרר שם משהו. אולי זו התחושה שמישהו מבין אותנו, שאנחנו לא לבד, שיש מישהו שיודע איך לבטא בדיוק את התחושות שלנו?

כשאנחנו עצובים, היצירה הנכונה מצליחה לפגוע בול, ולקחת אותנו למסע אינטימי מולה, איתה. באותו הרגע נכרתת ברית סמויה עם אותה היצירה. לפעמים לעד. כשנשמע או נראה שוב את אותה היצירה, יש סיכוי לא רע בכלל שהיא תעלה בנו בדיוק את אותן התחושות, אם לא בראש, אז בלב, בגוף. מה הפלא, אם כן, שאנחנו מייחסים לאותה היצירה עומק? אני לא יכולה לספור כמה פעמים זה קרה לי.

האם עם השנים הורגלנו לשייך רק לעצב ולייאוש עומק? מתי בפעם האחרונה קראתם, שמעתם או ראיתם יצירה שעוסקת בשמחה וחשבתם שהיא עמוקה?

היו שניסו להעביר גם יצירות העוסקות בשמחה, התלהבות וקלילות, כמובן. והצליחו לא רע בכלל. והיום אני רוצה להתמקד דווקא בהם.

בתור צרכנית מוזיקה, אני יודעת ששיר שמח יכול להעביר אותי בשניות ממצב של עצב למצב של שמחה, תקווה. אני חושבת ששוב מדובר באותו עניין של הלב הפתוח. המוזיקה יש בה יכולת להגיע ישירות ללב, ללא הצורך לעבור דרך השכל. וכך, במסלול ישיר שכזה, היא משמחת אותנו בקלות. אני משתמשת בזה לא מעט. מבחינתי מדובר בכלי הכי מהיר להביא את עצמי למצב של שמחה.

בתור מי שעוסקת במוזיקה, בעודי נכנסת לעומקן של יצירות מופת מוזיקליות, בדמותן של רומנסות רוסיות פרי מוחם המבריק של רחמנינוב, צ'ייקובסקי, רימסקי קורסקוב ועוד גדולים ומופלאים, הבנתי שרבות מהן עוסקות ברגש המתעורר לחיים כשאנחנו אוהבים. כמה פשוט ושמח וממלא, ככה יפה.

אני לא יודעת אם אפשר לקרוא ליצירות הללו קלילות. מצד אחד – הן עוסקות ברגש קליל, אינטימי, כמעט סודי. כזה שמעיף אותך לרקיעים אחרים. מצד שני, מבחינה מוזיקלית הן רחוקות מפשטות. הדבר האחרון שהייתי אומרת כדי לתאר אותן הוא שאינן עמוקות. הן עמוקות, אך הן עוסקות בשמחה, באושר טבעי. והן, ללא ספק, ממלאות לי את הלב.

אני בטוחה שאפשר למצוא מקבילות גם בסרטים, בספרים, בתמונות. אז אולי הגיע הזמן לנפץ את המיתוס הזה לפיו ככל שיצירה עצובה יותר ונוגעת בתהומות היאוש, כך היא עמוקה יותר?

זה נכון שלעצב יש מן הילה מלנכולית, אפלה שנדמית לנו אמנותית, אבל תגידו, לא הגיע הזמן לתת גם לשמחה את המקום שלה באמנות? לפתוח לה את הדלת? לפתוח לעצמינו את הדלת אליה?

 

 

 

 

 

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)

עוד באותו נושא

גיל מרטנס

תמיד אמרו לי שאני צריכה להתמקד.
ולא הצלחתי. הכל עניין אותי. רציתי לשיר וגם להתעסק במדע.
רציתי לקרוא ספרים וגם להרצות.
רציתי לעשות יוגה ולשקוע במדיטציות וגם להעביר ידע.
לקח לי זמן להבין שהכל מתחבר בסוף. אלו החיים עצמם.
אז אני גם מרצה, גם לומדת, גם מתרגשת מהמילים הכתובות. 
גם קוראת ארבעה ספרים במקביל, וגם כותבת בלי סוף. 
ובעיקר חיה ונושמת מוזיקה. 

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)