לאחרונה אני חושבת הרבה על פשטות. דרום איטליה, בה ביקרתי שוב לאחרונה, השאירה בי לא רק חותם נפלא של ריחות, טעמים, נופים ומוזיקה, אלא גם מחשבות ותהיות על חיים פשוטים.

סמטה צרה בה האבנים כבר שחוקות, לבנים על חבלי כביסה, ריחות המאפים. נשים שמגלגלות פסטה ברחוב ומוכרות אותה במשקל; עוגיות מלוחות עגולות. מוזיקה חלשה בוקעת מאחד הבתים. כלבים וחתולים מסתובבים ללא רצועות ברחובות. וריח הקפה נישא כל הזמן באוויר.

זה לא רק הקסם של איטליה, זו הפשטות שכבשה אותי ושלחה אותי למחשבות על איך ולמה אנחנו חיים כאן – תוך רעש תמידי, מרוץ אינסופי, מאבק על תשומת לב.

ולמה? למען מה? אם בחודש שעבר תהיתי על השאיפה התמידית להשיג יותר ולהיות עוד יותר מישהו או משהו בעולם הזה, הרי שדרום איטליה שימשה לי כאנטי-דוט לאותה תופעה ומרוץ. מה הפלא שתנועת ההאטה התחילה באיטליה?

קיבלתי תזכורת לכמה פשוטים יכולים להיות האוכל, מערכות היחסים, הלבוש, ההתנהגות. והפשטות הזו לא רק כובשת, היא אסתטית ונעימה לעין, לחיך, לאוזן.

תהיתי איך הם מצליחים היכן שנדמה שאנחנו נכשלים ונזכרתי שהתרבות האיטלקית נשענת על עמודים ענקיים של היסטוריה. שנים רבות של תרבות ומסורת של צליל (נדמה שכל איטלקי מדבר עם כבוד לבל קנטו), של לבוש, של עשייה (שעות על גבי שעות של גלגול פסטה ביד).

גם במוזיקה הבסיס הוא זה שמאפשר קלילות, אלתור וביצוע אמיתי ומעניין. כשהיצירה נשענת על יסודות חזקים (ומה הפלא שלאחרונה דבקתי במוזיקה הקלאסית?) של הרמוניה, לחן ומילים, ומתוחזקת ע"י שעות של חזרות, שיפורים ודיוקים, רק אז אפשר שהיצירה תגיע לרמת ביצוע קלילה, מעניינת, וכל כך אסתטית לאוזן. רק אז היצירה יכולה להגיע לביצוע שנשמע חסר כל מאמץ, כאילו הצליל עף.  

מלקולם גלדוול טען כי מומחה הוא זה שמאחוריו 10,000 שעות של אימון. זו יכולה להיות פסטה, הכנת קפה, שירה או כתיבה. אבל מה קורה כשהתרבות שלנו לא ממש תומכת בעשייה החזרתית והשואפת לשלמות הזו? האם גם כאן, בתוך אומת הריאליטי שבה מי שהתפרסם לרגע נחשב גיבור תרבות, אפשר להעריך התמדה, אימון ושיפור?   

אז חזרתי עם מחשבות על פשטות: איך אפשר כאן, בתל אביב שלא עוצרת לרגע, לתרגל פשטות? חשבתי על פשטות של צלילים ושל מוזיקה. אבל אז גיליתי שסביבי השכנה מתלוננת בטלפון לאזני כל, הנהג התורן מצפצף, עוד אמא צורחת לבת שלה בים במקום לגשת אליה ולדבר בשקט. תרבות של צלילים עזים, ואני חיפשתי פשטות ורוך.  

אולי זה לא המקום לחפש בו? אולי במקום לפנות החוצה אתכנס פנימה לחפש תשובות? נראה לי שאתחיל, כמו תמיד, במוזיקה. לחזור שוב ליצירות הראשונות עליהן עבדתי, להקשיב שוב לשירים הראשונים שהרטיטו את לבי וגרמו לי להתאהב בפרינס, להקשיב מחדש לכל מילה ומילה, לפרק שוב פראזות ולהרכיב מחדש, לעבוד עבודה טכנית חזרתית על יצירה בודדת.

מתחילה במחשבה קטנה על פשטות בתוך המרחב האינסופי הזה סביב…