לפעמים נדמה לי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לעלות שוב על המזרן ולתרגל עוד קצת קונדליני כדי להבין מה קורה בעולם הזה. ואז להיות בשקט עם כל מה שעלה במהלך התרגול. להיות במהות של הדברים עוד לפני העשייה או היציאה איתם החוצה.

להתכווץ לאיזו נקודה קטנה שבה הכל מרוכז והכל מדויק, ולשהות שם. להיות עם העושר הפנימי שלי.

ואולי, רק אולי, ממנה להתרחב.

כשהעולם בחוץ נעשה רועש יותר ויותר – בצלילים, בלחץ, במסרים ובפחד – אני שוב רוצה למצוא את הנקודה הזו שלי ופשוט להיות בה.

לאחרונה אני חושבת לא מעט על עושר. עושר הוא רחב מאוד, ממש כמו שפע, והוא בטח לא מתייחס רק להיבט החומרי של כסף או נכסים. כשחשבתי מהו עושר עבורי הבנתי שקודם כל הוא עושר פנימי.

עושר של רעיונות, של ידע, של מחשבות ורגשות, של סקרנות, של רגעים יפים, של עניין.

וחשבתי על אנשים שהם עשירים באמת, וגיליתי שבעיני הם אלה שתמיד מעניין איתם. הם אלה שיש להם המון תחומי עניין, סקרנות ותאווה לחיים, שתמיד יש להם משהו חדש שהם חושבים או עובדים עליו.

והאמת? שהם לא תמיד זקוקים לעוד אנשים כדי למצוא עניין. מעניין להם גם עם עצמם. יש להם תמיד איזה ספר חדש לקרוא, מחשבה חדשה לחקור, יצירה אהובה לשקוע בה או מחברת לכתוב בה.

אלה אנשים שתמיד, לא משנה באיזה מצב הם נמצאים, יהיה להם משהו לתת למי שמולם – זה יכול להיות אפילו רק חיוך או מילה טובה. אלה לפעמים כל מה שהאדם מולם צריך.

לפעמים אני רוצה להיכנס לנקודת הסינגולריות שלי ולשהות בה קצת. העושר הפנימי נמצא שם. כמו ביצירה מוזיקלית אחת מזוקקת. וזה עושר שאף סכום בעולם לא יכול לו.