מי רוצה להיפטר מהזהות שלו?

46 שנים לקחו לי כדי לבנות את הזהות שלי. האם זה הזמן להתחיל לוותר עליה?

נדמה לי שכן.

במקום להוסיף, אולי כדאי להתחיל לרוקן?

מצד אחד, מאז ומתמיד ברחתי מהגדרות. הרגשתי תמיד שהן סוגרות אותי. כשלמדתי בטכניון דאגתי להשלים את כל העולם הריאלי בשיעורי פיתוח קול (ומאז לא הפסקתי לרגע), כשעבדתי בסטארט אפ נסעתי בסוף יום העבודה לשיעורי משחק. ועד היום אני מתקשה לומר אם אני מרצה, בלוגרית, מהנדסת, זמרת או יועצת. אני גם אמא, בת, אחות, בת זוג, חברה, מנהלת קהילה. אני כל אלה כנראה. אבל האם הם מגדירים אותי?

ומצד שני, אני מבינה שההגדרות נותנות לנו בטחון. נוח לנו לפעמים להסתתר מאחורי זהות שבחרנו לעצמנו. הזהות הזו מורכבת מכל כך הרבה חוויות, ידע, קשרים שצברתי עם השנים. היא מכתיבה כל כך הרבה דברים בחיי. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שהיא גם מעכבת אותי וגורמת לי לפספס דברים אחרים.

אני אתן לכם דוגמה – במשבר הקורונה הדופק של העסק שלי כמעט נדם. פה ושם הוא התעורר, ניסה לחזור לחיים, ואז שוב שקע בתרדמה כמעט קלינית. כשזה קרה, והתחלתי לחשוב על חישובי מסלול מחדש, כיוונים או רעיונות חדשים, מצאתי את עצמי מתוסכלת שוב ושוב מהזהות שבניתי לעצמי מחד ו"ההצלחה" על הנייר מנגד. אלו היה הרגעים בהם לא הצלחתי להתיידד עם חוסר הודאות.

מי קבע איזה טעם או צבע הוא מוצלח יותר?

אני יודעת שהצלחה זה דבר סובייקטיבי, וכבר כתבתי על כך פעם. ועדיין מצאתי את עצמי מקיימת עם עצמי שיחות כמו "איך יכול להיות שאני, מהנדסת, עם תואר שני מהפקולטה לרפואה, עם כמות הנתינה, והידע שצברתי, מוצאת את עצמי עם דופק כזה נמוך?" הדיסוננס בין מי שאני חושבת שאני לבין המציאות היה לי פתאום קשה מנשוא. אבל למה בחרתי לחשוב שאני מי שאני לפי ההגדרות האלה?

 מה היה קורה לו בחרתי להשיל ממני את כל סימני הסטטוס, התארים, ה"הייתי צריכה" וכד'? אני מאמינה שהייתי יכולה לחשוב בצורה הרבה יותר נקיה על המצב, על הכיוונים האפשריים. אולי יכולתי אפילו לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהתמונה הרבה יותר רחבה, ושבטח יש משמעות לחוסר הודאות ולתקופה הזו, כזו שמתוך עולמי הצר אני כרגע לא יכולה לראות.

ואני חושבת גם על כל אותם האנשים שמשבר הקורונה, בהינף יד, הגדיר אותם כאוכלוסייה בסיכון. אנשים רבים, שהיו פעילים עד ליום שלפני, פתאום מצאו את עצמם "מסומנים", מבודדים, מפוחדים. אני מזהה לא מעט אנשים סביבי שההגדרה הזו פתאום שינתה את המבט שלהם על עצמם, והיחס שלהם לאנשים אחרים.

אז פונץ' או בננה? מי אתם?

מי אנחנו בעצם שנחליט על תווית מסוימת לאדם מסוים? למה אנחנו צריכים לפתח ראיה כל כך צרה? נכון שהתוויות מקלות עלינו לסווג את העולם סביבנו. המוח שלנו מעדיף להתנהל בסדר מאשר בכאוס וחוסר ודאות, אבל כמה אי צדק נמצא בתוויות האלה של טוב, רע, מסוכן, מוצלח או מוכשר. כמה קשה לאנשים לעמוד בציפיות שלנו. כמה קשה לנו לעמוד בציפיות של עצמנו.

יותר ויותר אני מבינה שהעבודה שלי היא לא רק להוסיף ידע וחוכמה, או תוויות והגדרות, אלא להיפטר מהם במידה מסוימת, ולהגיע שוב למצב בו אני יכולה להגיד שזה נפלא שאני לא יודעת כלום.

מצב בו הדפוסים שלנו, הזהות והדרך שבה החלטנו שהעולם צריך להתנהל – לא מפריעים לנו להיות מי שאנחנו. הם לא מנהלים אותנו. ולכן העולם הוא כמו שהוא, לא דרך הזהות שלנו, לא דרך התוויות שהדבקנו לכל סיטואציה או לכל אדם, פשוט מה שיש. 

לפעמים תזוזה קטנה משנה לנו את נקודת המבט, את הצבע, את התווית ששמנו על עצמנו או על אחרים

זהות יכולה להשתנות, וכמוה גם הגדרה, טייטל מקצועי. הם רק משהו שקבענו במיינד שלנו כי זה היה לנו נוח לחיות בודאות, בבטחון שזה מי שאנחנו. הרבה יותר מורכב להתמסר לחוויות כמו שהן.

ואולי לכן תוויות הן כל כך מסוכנות. הן שמות לנו מסגרת, כזו שאי אפשר אח"כ לצאת ממנה.

נראה לי שבעולם שכבר הוכיח לנו שיש בו בעיקר אי ודאות, זה פשוט נהדר להתחיל כל יום כאילו מהתחלה.

אז אני רוצה, ולו לכמה רגעים מדי יום, להשיל מעצמי את הזהות, את התוויות, את הסטטוס, את כל מה שחשבתי שמגדיר אותי, ולהיות פשוט אני. מצב נקי כזה שבו כל מה שמגיע הוא מדויק, כי הוא לא מקבל תווית של טוב, רע, מוצלח. הוא כל מה שיש עכשיו.

ואולי כדי לצאת מהקופסה צריך לבחור בכל יום מתוך מקום פתוח, מתוך מי שאנחנו ומה שיש באותו רגע?

ואני חוזרת למוזיקה.

נדמה לי שבכל שיר או יצירה, אנחנו, כזמרים, צריכים להשיל מאיתנו את כל מה שיש בנו, במידה מסוימת, והתחיל לבנות משהו חדש. משהו שמבוסס על המילים, הלחן, הרגשות שעולים לנו, הפרשנות שלנו. הזהות הזו אמנם מבוססת על הידע והחוויות שלנו (האמיתיות או המדומיינות), אבל הנה יש לנו אפשרות להחליט מי אנחנו באותו הרגע, ולהשתנות ברגע אחרי. אולי המעברים משיר לשיר יכולים ללמד אותי משהו על השלת הזהות. הלוואי ואדע לקבל את העולם כמו שאני מקבלת את היצירות – בלב פתוח באמת.

תגובות

  1. גדעון רון אומר

    שאלת מעניינת שאלת, גילי: מי אנחנו? האם מיקומנו/תפקידנו המשפחתי, או המקצוע שרכשנו, הם ההופכים את ה'אני' למה שהוא, או אולי ה'אני' איננו באמת משתנה, אלא רק מיקומו המשפחתי, השכלתו, ניסיון חייו וכו', הם המשתנים?
    "מי אנחנו"? זו שאלה שנשאלת כבר אלפי שנים. החשיבה הסינית האותנטית גורסת, שכל אחד מאיתנו הוא 'רוח' (נשמה, שֶן בסינית), ש"קיבלה" 'גוף' ו'נפש' ל-120 שנה. כלומר, אנחנו לא הגוף שלנו (אלא: יש לנו גוף) ואנחנו גם לא המחשבות, הרגשות או ההגדרות שאנחנו יוצרים לעצמנו על עצמנו (אלא: יש לנו מחשבות, רגשות וכו').
    אנחנו לא הגוף שלנו? עובדה, שמי שמאבד, חו"ח, יד (יוסף טרומפלדור) או עין (משה דיין) הוא לא פחות הוא עצמו…
    ולגבי המחשבות והרגשות: עכשיו אני חושב או מרגיש כך, ומחר – אחרת. כלומר יש לי מחשבות או רגשות, אז הם לא יכולים להיות 'אני'.
    כשאומרים, למשל, על מישהי שהיא 'אימא', זה לא בהכרח נכון! היא איננה אימא, אלא היא אותה 'רוח' שמתפקדת – באמצעות גופה ורגשותיה – כאימא (לאחר שאיפשרה לעוּבר להתפתח בבטנה ולצאת לאוויר-העולם כילד).
    מה נאמר? החיים הם לא פיקניק… שבת שלום!

    • גיל מרטנס אומר

      תודה רבה גדעון, גם הדברים שאני לומדת בשנים האחרונות, בעיקר דרך מייקל זינגר (שחלק גדול מהידע שלו מגיע מהקונדליני יוגה, כלומר גם מהמזרח) – מתקשרים עם מה שכתבת. רגשות ומחשבות הם דברים משתנים ולכן לא יכולים להגדיר אותנו, ובאותו האופן הגוף שלנו. ככל שאני חוקרת אני מבינה שעל אף שאת הידע והחוויות והתפקידים לא יכולים לקחת מאיתנו, והם תמיד משמשים סוג של בסיס להבנתנו את העולם, חשוב שנבין שהם לא מגדירים אותנו, ובאותו האופן – חוויות ודפוסים אחרים לא מגדירים את מי שמולנו.
      החיים הם לא פיקניק, אבל בהחלט שווים חקירה תמידית 🙂

      • גדעון רון אומר

        מסכים. החיים בהחלט שווים חקירה… תחת אזהרה 🙂
        ומהי האזהרה? שראוי שנדע, שכפי שכסא לא יכול לחקור כיסא, כך גם מי שנמצא "בתוך החיים" לא יכול לחקור אותם…
        ארכימדס כנראה צדק: זקוקים ל'נקודת משען' שנמצאת מחוץ ל…

        • גיל מרטנס אומר

          מסכימה, אבל מאמינה שעם (הרבה) תרגול, אפשר להתחיל לפתח את אותו "עד" גם בעצמנו. כך או כך, מחכה לי עבודה רבה 🙂

  2. אורי ארליך אומר

    הי גיל,

    כהרגלך, גרמת לי לחשוב ושלחת אותי ללמוד..

    במובן הלשוני, זהות היא מילה חדשה, יחסית, כמו מהות ואיכות. וכמו שמהות באה מ 'מה' ואיכות- מ 'איך', כך גם זהות באה מ 'זה' ואומרת ש 'זה הדבר'.

    צריך אומץ להחליט להשיר את הזהות שלך, וזה כנראה משהו שבכלל לא פשוט לעשות אותו בפועל. פגשתי לאחרונה ביוטיוב את הקליפ בו את מבצעת את 'מיין הר' (מתי הוא הוקלט..?) ובסופו את משילה את שערך והופכת פתאום למישהי (קצת) אחרת. כלומר, את כבר מתרגלת מזה זמן השלת זהויות, הלכה למעשה.. 🙂

    ובנימה הומוריסטית: בספר 'אפלטון ואתון נכנסים לבר..', שמנסה להפוך פילוסופיה למובנת באמצעות בדיחות, וקניתי לעצמי אתמול לרגל שבוע הספר, קראתי על תומפסון, שהחליט בגיל 70 לשנות חייו מהקצה לקצה, כדי שיוכל להאריך ימים. הוא החל דיאטה חמורה, רץ למרחקים, שחה והשתזף- ותוך כמה חודשים השיל 15 ק"ג ממשקלו, הקטין את קו המותניים והרחיב את חזהו. חטוב ושזוף הוא החליט לאמץ גם תספורת חדשה, אבל כשיצא מהמספרה פגע בו אוטובוס. על ערש דווי הוא קרא: 'אלהים, איך יכלת לעשות לי את זה? יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: 'למען האמת, תומפסון, לא זיהיתי אותך..'.

    אז האם השלת הזהות באמת הכרחית כדי לאפשר לעצמך להתמסר לחוויות שהמציאות מזמנת לך, וכהגדרתך- 'להתיידד עם חוסר הוודאות'? נראה לי שאדם יכול להיות הוא, על שלל תכונותיו, מעשיו, המיומנויות שרכש וה 'כובעים' השונים שהוא מחליף בחייו, ועדיין להיות עם לב פתוח לעולם, כמוך, ועם נכונות לאמץ עוד איזשהו 'זה' בזהות הנבנית והמתפתחת שלו.

    וגם אני חוזר לשירה, ולעוד מישהי שמתלבטת בנושא..
    יונה וולך כותבת בשיר 'בעיות זהות':

    ציפור מה את מזמרת
    מישהו אחר
    מזמר מגרונך
    מישהו אחר
    חיבר את שירך
    שר בבית
    דרך גרונך.
    ציפור ציפור
    מה את שרה
    מישהו אחר שר
    דרך גרונך.

    שבוע טוב,
    אורי.

    • גיל מרטנס אומר

      אורי היקר, הנה שלחת גם אותי לחשוב.
      במוזיקה, תוך שאני משחקת תפקיד, באמת קל להשיל ולהוסיף זהויות, ולכן ההקבלה בסוף הפוסט לעולם היצירה. בחיים, כמובן זה קשה פי כמה, ואני עדיין לא יודעת אם אפשרי בכלל.
      השלת הזהות לא יכולה אף פעם להיות מוחלטת כמובן (למרות שיש כבר מי שאמר: You must die to be reborn), כי סך החוויות שלנו מכתיב את האופן בו אנו בוחנים, מבינים, מפרשים ומחליטים. עד כמה שהייתי רוצה, אני רחוקה מאוד מלהגיע "נקייה" לכל סיטואציה.
      עם זאת, הבחנתי שזהות שאני קבעתי לעצמי (כמו מהנדסת, למשל) – יכולה גם "לחבל" באותו הלב הפתוח ובהתיידדות עם אי הודאות, ועל כן, הייתי רוצה ללמוד לשים אותה בצד, להיפטר ממנה. ולו למטרת החלטות וקבלה מתוך אותו לב פתוח.

      נ.ב. תודה על יונה וולך הנהדרת. הקליפ צולם ב"תיבה" ביפו, בהופעה בשנת 2012.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *