מתקיימת בי דילמה תמידית בין העולם הפנימי והחיצוני.

אני שוקעת בתרגול יוגה או מדיטציה ונדמה לי שלעולם לא אצטרך לעשות עוד משהו בחיי מלבד התרגול הרפטטיבי הזה, המשקיט והממלא.

ואז מעבירה הרצאה לסטודנטים שאני כל כך אוהבת ומתמלאת באהבה אליהם, ושוב נדמה לי שזה כל מה שעלי לעשות.

ואולי שתי התנועות האלו מתקיימות דווקא זו בזכות האחרת?  

כשאנחנו שוקעים פנימה במערה משל עצמנו, נפתח בפנינו עולם שלם של יופי והתבוננות. השהיה לבד מאפשרת שקט, חיבור והתפתחות.

אבל במקומות מסוימים מול העולם שבחוץ, נדמה ששוב יש חיבור והתפתחות. מתי בדיוק זה קורה? כששאלתי את עצמי את השאלה הזו עלתה לי תשובה שמהדהדת את הערכים שלי – כשאנחנו בבחירה, בחופש, בתפקיד מוגדר, וגם בצמיחה.

קשר אמיתי מבחינתי הוא כזה ששני הצדדים צומחים בתוכו. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת ללמד ולהרצות. זו אף פעם לא מערכת חד צדדית, כי הרי אני צומחת ומתפתחת יחד עם הסטודנטים שלי. התפקידים מוגדרים אבל הצמיחה משותפת.

אותו הדבר קורה על הבמה בביצוע יצירה. הקהל יכול להצמיח את הביצוע. למעשה, אותו הדבר קורה גם כשאנחנו שמים את עצמנו בתפקיד המאזינים ליצירה. אנחנו צומחים ממנה ואיתה, למרות שהתפקידים מוגדרים. והרי היצירה ללא קהל לא מאפשרת לדעת, להרגיש, לצמוח.

אולי התנועה כלפי חוץ מאפשרת לנו, ולו לרגע, להניח לעולם הפנימי הרוחש וגועש תמידית, ולכן דווקא אז יכול להתרחש חיבור עמוק יותר, נקי יותר? אולי אפשר להקשיב באמת, לעצמנו ולאחרים, רק כשמניחים לזהות או לאגו שלנו לרגע?

אולי המיקוד הפנימי והשהיה לבד מאפשרים את היציאה החוצה? אולי כמופנמת, אני חייבת להיטען לבד כדי לצאת החוצה ולפתוח את הלב? אמשיך לבדוק את התנועה הזו, כמו גלי הים, כמו המוזיקה, כמו הלב. עוד סיבה להניח לדברים…