אנחנו מחוברים יותר מתמיד. לפחות כך מספרים לנו.
מחוברים זה לזה באמצעות המדיה החברתית, מחוברים לחדשות, מחוברים לכל מה שקורה, מחוברים למשפיענים וסלבס, לטרנדים החמים, למייל, לוואטסאפ, לעבודה, לדעות של כל אדם שקשור אלינו בדרך אמיתית או וירטואלית.
אנחנו מחוברים כל הזמן. זו לא רק התמכרות. נראה כי החיבור התמידי הזה מפלרטט עם אחד הפחדים שלנו – לא להיות שייכים. כשאנחנו כל הזמן מחוברים, נדמה לנו שאנחנו שייכים – לקבוצות וקהילות (גם אם הן דיגיטליות), לעבודה שלנו, לעם שלנו, למה שקורה בעולם. ושייכות נותנת לנו שקט. תשאלו את מאסלו.
אבל אם אנחנו מחוברים לכל כך הרבה דברים, האם אנחנו עדיין מחוברים לעצמנו? והאם העדכון הבלתי פוסק בכל מה שקורה באמת הופך אותנו שייכים? יותר ויותר אני חושבת שזו אשליה.
למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים לא להיות מחוברים זה לזה, לחדשות, למה שקורה? הרגילו אותנו שחייבים לדעת מה שקורה. כל האמצעים הטכנולוגים רק תרמו להרגל הזה, והם רוצים שניצמד אליהם ולכן מעודדים אותנו לקרוא חדשות, להישאר מעודכנים, ללחוץ על כל נוטיפיקציה, לא לפספס דבר. חברות הטכנולוגיה חרטו על דגלן לטפח היטב את ה FOMO ואנחנו מצייתים.
מאז משבר הקורונה שמתי לב שככל שאני מחוברת יותר למה שקורה, כך אני מתרחקת מעצמי, ולכן לקחתי החלטה מודעת להתנתק מפעם לפעם. מאז גיל 21 מעולם לא התחלתי את הבוקר מבלי להתעדכן במה שקורה בעולם, והנה השנה הפסקתי את המנוי לעיתון. הנרטיב עלה על גדותיו מבחינתי ולא יכולתי לשאת זאת יותר – את הדעה החד משמעית, את חוסר הפתיחות לקולות אחרים, את השתקת כל הטלת ספק שהיא. כמה שקט נוצר לי בבוקר.
זה הצטרף להחלטה שלי כבר בשנות העשרים שלי – להימנע מצפייה בחדשות. בשנים האחרונות תכניות הטלוויזיה הפכו להיות הדבר האחרון אליו אני פונה, וככל שזה נעלם מחיי, כך פחת הצורך ללחוץ על השלט כדי להעביר את הזמן.
אם פעם חששתי לא להיות "בעניינים" (כי על מה נדבר עם החברה בשיחת הקפה של הבוקר אם לא ראינו אתמול את הפרק החם?), החשש הזה פשוט נעלם (בינינו, כמה שיחות מסדרון כבר יש לי?). שמתי לב שככל ששיחות החולין נעלמו, כך יש מקום לשיחות אחרות – עמוקות ומעניינות הרבה יותר. שיחות בהן אפשר לחקור, להקשיב, ללמוד ולחשוב יחד, ללא הצורך להפגין ידיעות בכל מה שקורה.
אותו הדבר קורה כשמניחים את הסלולרי בצד. במקום להתחבר דיגיטלית, אפשר להתחבר לכאן ועכשיו – לנוף החולף, לאנשים סביב, לקולות של הטבע, לגוף, למחשבות ולרגשות שלנו.
נדמה לי שבמוזיקה הנחתי לזה כבר מזמן. אין בי שום צורך, כבר שנים, להתעדכן. טוב לי עם הבחירות המוזיקליות שלי, שחלקן לא השתנו 40 שנים. כשאני לא עסוקה בלעקוב אחר כל להקה או זמר חדש שצץ, כפי שעשיתי בשנות העשרה, יש מקום להעמיק במוזיקה שקיימת כבר הרבה שנים וממשיכה להדהד איכות ועומק.
אולי הרדיפה אחר החדש, המעודכן והנוצץ משאירה מעט מאוד מקום לישן והטוב? אולי המרדף אחר הטרנדים החדשים עליהם נדבר בשיחה הבאה לא מותיר מקום להעמקה בקיים? ככל שאני מעמיקה את העבודה על מוזיקה קלאסית, אני מבינה שיש בה עוד כל כך הרבה רבדים לגלות. היופי שלה מתגלה בפני בכל פעם יותר ויותר. העבודה על מוזיקה כזו דורשת להפסיק את המרדף אחר חדש ולגלות את הפלא בקיים.
ככל שאני מתנתקת, כך נדמה שאני מפנה מקום לחיבור עמוק – עם עצמי, עם היופי של הטבע, של היצירה, של המוזיקה. במקום לרוץ התחלתי לעצור, לבדוק, להשאיר מקום. נדמה לי שבעצירות האלה יש דברים מעניינים לא פחות. מסכימים?
