מתי בפעם האחרונה הרגשתם מתוחים? לחוצים? תקועים או מתוסכלים?

נדמה שבתוך רכבת ההרים של העולם, אי אפשר שלא לחוש כך.

אנחנו מגיבים למה שקורה בעולם, לחדשות על מגיפה חדשה או וריאנט מסוכן, למצב הרוח הלאומי, למה שקורה בפוליטיקה ואפילו לשינויים במזג האוויר. אנשים רגישים לא רק רואים ושומעים, הם מאפשרים לאותם דברים לחדור אליהם, להשפיע עליהם.

בעודי כותבת את הפוסט הזה, חבר שלח לי את הציטוט הזה:

I understand now that I’m not a mess but a deeply feeling person in a messy world. I explain that now, when someone asks me why I cry so often, I say, For the same reason I laugh so often-because I’m paying attention

Glennon Doyle Melton

ואם זה לא מספיק, יש לנו את רכבת ההרים הפנימית שדוהרת ולא עוצרת, לוקחת אותנו מקצה לקצה, תוך מעבר דרך מנעד רגשות שלא היה מבייש אף שחקן שייקספירי.

מבחינתי אחת התחושות הכי מתסכלות היא תקיעות. בשנים האחרונות הבנתי שכשיש תקופות של תקיעות, כדאי להכניס באופן יזום תנועה.

עם השנים מצאתי לי כל מיני פטנטים כדי להכניס תנועה לחיים.

אלו יכולות להיות נעליים חדשות שאני קונה להנעת השפע בעולם (תמיד חשוב שיהיה לנו תרוץ זמין לרכישת נעליים), פגישות עם אנשים חדשים כדי לייצר תנועה חדשה, הליכה בים כדי פשוט לעודד פעולה, או מדיטציית קונדליני כדי לתת לאנרגיות לזרום בכל הכיוונים.

התנועה הזו לא באה להרגיע את הרגשות או התחושות, היא באה לאפשר זרימה, אנרגיה, שינוי מגמות.

המוזיקה מלמדת אותי שתנועה יכולה לשנות יצירה.

אחד הסודות בביצוע טוב של יצירה מוזיקלית הוא התנועה. כשאין תנועה במוזיקה, המבנה של היצירה מתמוטט והיא משעממת, ארוכה, מקוטעת. כשאנחנו מכניסים תנועה, היצירה מקבלת חיים.

כשאני עובדת על שיר והוא תקוע, אני יכולה להתחיל לשחק עם התנועה שבו. להאיץ פראזות מסוימות אבל למשוך את הזמן באחרות, לבדוק איפה השיא של משפט מוזיקלי ולבנות את התנועה עד אליו, לבנות את היצירה כולה עד שתגיע לאותו תו אחד מזוקק כאילו בתנועה אחת.

לפעמים כדי שדברים יזוזו צריך לעצור, להפנים, לשהות. לפעמים צריך פשוט לקום ולהתחיל לרקוד…