בעודי חושבת על יכולתה של המוזיקה לרפא, הבזיק בי רעיון על למה זה קורה.

תחילה חשבתי על החוויות הגופניות שלי בעקבות העיסוק במוזיקה. ההרגשה בזמן השירה או אחריה היא מזוקקת. כאילו השלתי מעצמי משא כבד, ואני יכולה מעתה להתנהל בצורה קלילה הרבה יותר, ותואמת יותר את האופי והמהות שלי. מדוע זה כך?

נדמה לי שאחת הסיבות היא הנוכחות המלאה במוזיקה.

את המוזיקה אי אפשר לעזוב באמצע, ואפילו לא לשבריר שניה. כשאת בתוך יצירה (אני מדברת בתור זמרת מבצעת, אבל נדמה לי שזה כך גם לגבי נגנים), רק היא חייבת להתקיים, ואין לך אפשרות לברוח למקומות אחרים.

הנוכחות המלאה מתאפשרת רק כאשר משחררים את התלות בתוצאה. נשמע פשוט? זה לא. דמיינו לעצמכם שאתם מתאמנים אבל לא יודעים מה יקרה עם הגוף, כותבים אבל אין לכם מושג איך ייראה הספר, חזרה אחר חזרה, אך אין לכם שמץ של מושג מתי ואם ייערך מופע.

אני גיליתי שדווקא השחרור מהתוצאה מאפשר לי את הנוכחות המלאה במוזיקה, את ההנאה המלאה מהתהליך. אני כאן ועכשיו, ואין לדעת מה יוליד יום. המוח המתוחכם שלנו לא תמיד נותן לנו להיות במצב הזה. הוא הישגי, לימדו אותו שהצלחה שווה תוצאה. אבל אולי הצלחה היא התהליך עצמו? כתבתי כבר על כך, פעם.

לא תמיד זה היה כך. פעם, כל שיר ששרתי ביקש להיכנס למופע. כל סיפור שטוויתי סביב יצירה, רצה לבוא לידי ביטוי גם מול הקהל. בשנים  האחרונות, כמעט בלי לשים לב, משהו השתנה. אולי זה סוג המוזיקה שהתחלתי לעסוק בו (רומנסות), אולי בשלות, אולי עוד שלב בדרך. מה שקרה הוא שהתחלתי עוד יותר ליהנות מהתהליך, מהעבודה על היצירות, מהרגע. ואותה ההרגשה של הנוכחות רק התגברה בעקבות השינוי. פתאום זה פחות משנה אם זה יעבור הלאה, כי זה כל כך ממלא אותי עכשיו. פתאום ההצלחה היא יותר העיסוק במה שאני אוהבת ופחות ההכרה של העולם בעיסוק שלי.

אבל לא מדובר רק בהצלחה, אלא ביכולת להיות בדרך, ולראות אותה תוך כדי. היכולת להיות ברגע מבלי לברוח למיליון מקומות אחרים, היכולת ליהנות ממה שיש כאן ועכשיו מבלי לחשוב על מה שאין.

במוזיקה, הנוכחות מתבקשת. בעיקר במוזיקה חיה. פספסת את הרגע? הוא לעולם לא יחזור, ולכן כדאי שתהיה נוכח בו.

ואולי הנוכחות שאני מאמצת במוזיקה יכולה לחלחל לעוד תחומים? נדמה לי שכן. היוגה של הבוקר, שעתיים בים עם חברה אהובה, סוף שבוע של שקט. כל אלו מקבלים את הנוכחות שלי קצת יותר. הרי כל מה שיש לי לעשות אחר כך, יחכה. או כמו שאמא שלי תמיד אמרה : "תירגעי, אף אחד לא יעשה את זה במקומך". גם את הנוכחות המלאה שלי אף אחד לא יעשה במקומי, ולכן כדאי שאני אעשה אותה הכי טוב שאני יכולה.

כל מה שכתבתי מסתדר עם החוק היקומי הזה, שאנחנו נמצאים בדיוק היכן שאנחנו צריכים להיות, פוגשים בדיוק את מי שנכון לנו. כי אם זה כך, כדאי שנהיה שם במאת האחוזים. בנוכחות מלאה.

איפה אתם מרגישים נוכחים? ואיפה לא? לאן אתם בורחים כשאתם לא נוכחים?