אוהבי המוזיקה

יש לאוהבי המוזיקה שפה משלהם.

הם שואלים שאלות כמו: איזה מלחין מכווץ לך את הבטן? איזה שיר מזכיר לך אותי? מה השיר שלנו? או באמצעות איזה שיר את מעבדת את הרגשות הקשים האלה?  

הם לא שואלים שאלות כמו: למה בכית כל ההופעה? למה דווקא עכשיו את זקוקה לזמן עם עצמך ועם השירים?

יש להם תשובות לשאלות כמו מה השיר האהוב עליך של…? איזה שיר היה הראשון ש…? מה השיר הכי רומנטי שנכתב? למי יש את הקול שהכי מרטיט לך את הלב?

הם רואים מוצר שמזכיר להם שיר, מלחין, זמר או אלבום, ויודעים בבירור שהוא נקרא על שמו.

הם נתקלים ביצירה אקראית, ברדיו או ברחוב, ויודעים משהו פנימי שאין לו עדיין מילים על חשיבות היצירה הזו עבורם בעתיד, כי לעד היא תתחבר לאיזו תחושה שכרגע מתרחבת בהם.

ואני יודעת שמתחבאים בינינו אוהבי מוזיקה כאלה. מפעם לפעם אני פוגשת אותם. בספרים שהם כותבים (היי טושה גפלה), ברמזים שהם משאירים בפוסטים שלהם, במשפט שהם זורקים. עבורם מוזיקה מלווה את הכל – כל אדם  שהיה או יהיה בחייהם, כל תקופה וכל סיטואציה.

והם חוזרים לאותן יצירות, לפעמים באופן מכוון ומודע – כדי לעבד עוד קצת את אותה החוויה, כדי לרגע לחזור לאותה תחושה, כדי להחזיר אנשים ואהבות אבודות, ולו לרגע.

הם משתמשים במוזיקה כדי לשפר את מצב הרוח, כדי להתכונן למפגשים, כדי לחשוב או כדי להבין. הם לעולם לא יקטעו באמצע יצירה אהובה (תמצאו אותם יושבים עוד כמה דקות בחניה עד שהיא תסתיים).

הם שואלים את המוזיקה עצמה. ולמוזיקה יש תמיד את כל התשובות.

אני אוהבת את אוהבי המוזיקה. יש להם שפה משלהם שעוברת בין מנגינות, מילים וצלילים.

מאחלת לכם שנה של יצירה, של הקשבה, של אהבה. שנה של התפעלות – ממש כמו מיצירה שכבר שמענו והנה הביצוע הזה פתאום מרעיד לנו את אמות הספים. כמו גשם ביום שמש. במוזיקה יש הכל. זה יכול להיות גם בנו.