כמה שאנחנו אוהבים להיאחז בדברים. ההיאחזות כנראה נותנת לנו תחושה של ודאות, של שליטה. נדמה לי שזו הסיבה לכך שאנחנו מדביקים תוויות לאנשים ומצבים, מתייגים דברים כאמת או שקר, מתהדרים בזהות או בטייטל, ולא מבינים איך לאנשים אחרים יש דעות ופרשנויות שונות לאותם אירועים.

ברגע ששמנו תווית, אנחנו נרגעים. הרגשנו לא טוב? האבחנה של הרופא מרגיעה אותנו. מישהו חושב אחרת? מיד נדביק לו כינוי ("מתנגד", "הזוי" או סתם "אידיוט"). העתיד לא נודע? אנחנו נתכונן אליו כדי שהוא יתרחש בדיוק, אבל בדיוק, כפי שאנחנו מצפים.

אבל החיים מלמדים אותנו, שוב ושוב (עד שנבין ונפנים, בגלגול הזה או אולי בזה שאחריו) ששום דבר אינו ודאי, או כפי שאמר בנג'מין פרנקלין: "בעולם הזה לא קיים דבר ודאי, מלבד מוות ומיסים." אי ודאות היא כנראה הדבר הכי לא נוח לנו, ולכן אנחנו כל הזמן מחפשים שמות, תוויות, שיפוטיות – כל דבר שיקנה לנו תחושת ודאות ובטחון.

התקופה האחרונה הבהירה לנו כמה קשה לחיות באי ודאות, וכמה אנחנו מוכנים להקריב כדי להחזיר שליטה לחיינו, גם אם ברור לנו שמדובר באשליה של שליטה בלבד. היא גם הציבה לנו מראה אמיתית לשבריריות החיים, השגרה וכל מה שחשבנו שהוא בטוח.

בעולם הרוח נהוג להתייחס בהמון כבוד לארעיות של החיים. כל רגע לא חוזר (ולכן חשוב להיות כאן ועכשיו), כל מחשבה חולפת, כל רגש משתנה. אם נבחר בפרשנות קצת יותר גמישה, נבין שיש בכך גם יופי ושקט. אנחנו כל כך חרדים מכאב ואכזבה, אבל גם הם בני חלוף.

דברים טובים שקורים לנו אנחנו מסרבים לשחרר, והנה חלפו שנים מאז שהם התרחשו. בראש שלנו אנחנו עדיין שם. הרומנטיים קוראים לזה נוסטלגיה. אנשי הרוח קוראים לזה היאחזות. זה נכון גם לגבי דברים רעים שאנחנו לא רוצים שיקרו לנו ולכן מחזיקים אותם בראש כדי להימנע מהם.

למרות הקושי להיפרד מרגעים, מחשבות ורגשות, יש גם קסם בלאפשר להם את פרק הזמן הנדרש (והוא אף פעם לא זה שהמחשבה תגדיר לנו כנכון. לחיים יש קצב משלהם), ואז לשחרר אותם להשתנות. זה קשה כשמדובר בשמחה, אך כמה מרגיע כשמדובר בכאב.

מוזיקה היא כנראה האמנות הכי מתאימה לתפיסה הזו, ובעיקר מוזיקה חיה. רגע על הבמה או בביצוע יצירה, לא ישוחזר במדויק לעולם. הצלילים, הרגש שעובר, הרטט של הקול, הרגע בו היצירה נוגעת בקהל, השקט בין לבין, הנשימות, הקונטקסט הספציפי. מוזיקה חיה היא ארעית כל כך.

כשעובדים על יצירה, עשויות לקחת שנים עד שמצליחים להגיע לאיזה רגע מזוקק שלה שבו יש דואט מופלא בין הקול לכלי הנגינה, בו כל ניואנס עובר, בו הרגש מתלכד עם המילים. ואז, מסתיים הביצוע וכל זה נעלם. לפעמים לעד.

יש אמנים שבמשך כל החיים מנסים לשחזר, ללא הצלחה, את אותו הביצוע, את אותו הקסם.

ויש את אלה שמניחים ליצירה לקבל צורה בכל פעם מחדש, וזה יוצר קסם ייחודי, מרגש ולא נודע.

אני מנסה להיות בין האחרונים, לא תמיד בהצלחה. התקופה האחרונה הזכירה לי, יותר מתמיד (ואולי זה גם הגיל) כמה הדברים הם בני חלוף וכמה חשוב לזרום יחד איתם, אבל גם לדעת לשחרר אותם. הטבע עושה זאת שוב ושוב. ואתם?