זה שבוע שבו נדמה כי האלימות גוברת. מה השתבש פה?
השינויים הם קטנים, כמעט בלתי מורגשים, אבל אנחנו חווים אותם יום יום. הנה מלאי מהשבוע האחרון שלי: מישהי מדברת ברכבת בקולי קולות בטלפון בעודי מנסה להתגבר על מאמר; מישהי שהכעסתי (ופגשתי ל 2 דקות בחיי) משאירה לי הודעה קולית בוואטסאפ (אקט תמוה בפני עצמו, אבל נניח לזה כרגע) עם צעקות; הבת שלי מספרת שאף ילד לא אומר בוקר טוב לשומר בכניסה לבית הספר; זוג שמתיישב ממש מולי בעודי בוהה בים ומסתיר את הנוף למרות שכל החוף פנוי.
מדי שבוע אני אוספת דוגמאות וזורקת אותן בסוף השבוע מעלי בתקווה שזה היה רק שבוע שכזה. האם הפסקנו להתמודד והתחלנו לשפוך על האחר את כל הקושי, התסכול והכעס?
אפשר לדבר עוד ועוד על ענישה, בתי המשפט, והחוק. אפשר לדבר גם על מערכת החינוך. וכמובן על הסטרס בארץ. כולם ראויים וחשובים. אבל אולי נתחיל דווקא במשהו קטן? במשהו שכל אחד מאיתנו יכול לראות ולחוש? משהו שאם נעשה אותו לא רק נשמש דוגמה אישית לילדים שלנו, אלא אולי אפילו למי שמולנו.
בתור ילדה, כשנאלצתי להתמודד עם רגשות קשים, הסתגרתי בחדר עם השירים של פרינס והרשיתי לעצמי לעבור את מה שאני עוברת. ואולי פה טמונה איזו אמת קטנה, אישית ופשוטה?
האירועים האלימים האחרונים הציפו בי מחשבות שכבר שנים מתרוצצות הנה והנה: אנחנו לא יודעים להתמודד עם רגשות.
למה זה קורה?
אולי כי גדלנו על חלוקה דיכוטומית של רגשות: טובים ורעים? כעס, עצב, קנאה או תסכול הם רגשות שיש להימנע מהם, בעיקר בעת האחרונה שמקדשת את הורוד (היי אינסטגרם), את האושר (שלום לפסיכולוגיה החיובית) ואת הסיפוק וההישגיות העצמית תוך העלאת תמידית של האנרגיה (ברוכים הבאים מנטורים הממלאים אולמות בצעקות ושמחה)? התעייפתי רק מהרשימה הזו, האמת.
אולי כי התמודדות עם רגשות דורשת התכנסות, שקט, זמן, ושהייה לבד – ואילו אנחנו רצים, נמנעים מהלבד, שוב לוקחים את הסלולרי ליד, רוצים להספיק ולהצליח, לפתור מהר ולהמשיך הלאה?
ואולי כי פשוט אף אחד לא הסביר לנו שרגשות צריך וכדאי קודם כל פשוט להרגיש? לזרוק על מישהו את כל הכביסה המלוכלכת של התחושות שלנו זה לא להתמודד עם הרגשות. מנגד, גם לספוג עוד ועוד מוביל לסטרס שיתפרץ מתישהו.
אבל יש דרך שלישית – שהבודהיזם, למשל, מלמד אותנו. לשבת עם הרגש. לחוש ולהרגיש אותו. לנסות להבין מה יש לו לומר לנו. ללמוד להסתדר איתו ואולי אפילו להתיידד איתו.
ואז אולי במקום לצעוק עלי, אותה אישה הייתה אומרת לי שהיא פגועה ועדיין לא יכולה לקבל את התנצלותי? אולי הבחורה החמודה מהרכבת הייתה מקיימת את השיחה בשקט או מחכה איתה עד לירידתה מהקרון? אולי במקום להתיישב מולי אותו הזוג היה מתיישב לידי? אולי במקום להגיב מיד היינו אומרים "אני זקוקה לזמן" או "אני עדיין לא יודע איך להתמודד" או "תנו לי כמה דקות עם עצמי?".
ואולי פשוט נפנה יותר למוזיקה כשאנחנו מרגישים מוצפים? לה, הרי, יש את כל התשובות. אולי מעכשיו בכל פעם שאני צריכה להתמודד עם רגשות קשים, אני פשוט אגיד "סליחה, אבל אני צריכה להקשיב לאיזה שיר…"
