כבר מזמן הבנתי שהשקט הוא מצרך חיוני עבורי. הוא לא רק מאפשר לי להיטען ולנוח, אלא בעיקר נותן לי להתפתח באמת.
שקט הוא מבחינתי הפוך משעמום. זה תמיד מצחיק אותי לשמוע את המשפט "משעמם לי". נדמה לי שמעולם לא הוצאתי אותו מפי. תמיד תהיה לי עוד מדיטציה לעשות, עוד ים לבהות בו, עוד ספר לשקוע בו, עוד יצירה מוזיקלית להתרגש ממנה, עוד דברים לחשוב עליהם. כל אלה יכולים וצריכים להתקיים בשקט.
הפעם אני רוצה לדבר על מרווחים, הכוללים בתוכם לא רק שקט אלא גם עצירה, השהיה, או בעיקר – חוסר עשייה.
"המוזיקה אינה בתווים, אלא בשקט שביניהם" מוצרט
נדמה לי שכל החיים הייתי בעשייה. לאו דווקא מהסוג הפעלתני, אלא גם כזה שפשוט לא נותן לדברים להיות, לא משחרר. פעם חשבתי שזו יעילות, זריזות, פרואקטיביות. מילים כאלה גרמו לי להרגיש בסדר עם מי שאני. היום אני קוראת לזה אחיזה.
נניח שרציתי משהו, גם אם לא פעלתי למענו בעולם הגשמי, פעלתי רבות במחשבה. גם אם היא כללה בעיקר "מה יהיה אם לא…", הרי שלרגע לא הצלחתי להניח לדברים להיות מה שהם. לא נתתי להם מרווח להתקיים. לא אפשרתי להם להשתנות.
ועכשיו אני מתבוננת באותה אחיזה בדברים. ולאט לאט אני מפתחת את היכולת להתבונן אבל "לא לגעת". לפני כשבוע, כשהודיעו לנו על הסגר הנוכחי, חשתי שהנה העננה התורנית מתיישבת עלי. במשך יום וחצי היא רבצה עלי, ואז התיישבתי למדיטציה ופשוט התבוננתי ברגשות הקשים. ולאט לאט, כשאפשרתי להם פשוט להיות, בלי לשפוט או לעשות איתם משהו – הם התחילו לזוז, להשתנות.
באותו האופן, שמתי לב למחשבות המשתנות. הן קופצות מדבר לדבר, בארעיות מתמדת, ולמעשה לא נשארות אף פעם קבועות, אלא במקרה שאני נאחזת בהן. גם מחשבה שאני לא רוצה להתמודד איתה נשארת תקועה, ולכן לא משתנה.
זו הסיבה שהחלטתי להתחיל את השנה העברית עם מנטרה לעצמי: "לא לגעת". רגש לא נעים עולה? לא נוגעים בו. לא חייבים להוציא, לעשות איתו משהו, להדחיק או להבין. פשוט לאפשר לו את המרווח הזה להיות, ואז להשתנות – בקצב שלו, בזמן שלו.
נדמה לי שהמרווח הזה מאפשר גם ליקום לפעול את פעולתו בלי התערבות שלי. אם אני סומכת עליו (ואני סומכת עליו), הרי שאני צריכה להרפות קצת, לזוז מעצמי, ולתת לו לעשות את מה שהוא אמור לעשות. לא הכל מחייב פעולה מיידית או הבנה מלאה. לפעמים כדאי לתת זמן לדברים להסתדר, ליפול למקום הנכון שלהם, להשתנות.
למעשה הכל משתנה בלאו הכי. אלה אנחנו שלא מצליחים לשחרר את האחיזה ולכן לא נעים עם השינוי, וזה גורם לנו לסבל, בלבול, חוסר קבלה. לאפשר לעצמנו את המרווח פירושו לקבל את המציאות המשתנה.
והרי במוזיקה זה ברור לי לגמרי. ללא הפאוזות לא תתכן מוזיקה. ללא השקט אין יצירה. ההחלטה על מהות הפאוזה יכולה לשנות שיר שלם עבורי. לרוב זה לא רק עניין של משך הפאוזה, אלא ההחלטה על מה שאמור לקרות בה, בשבריר השניה הזה שבין הפראזות.
לפעמים הפאוזות נועדו לעכל ולסכם את כל מה שהיה לפני. לפעמים הן הכנה למה שהולך לבוא. ולפעמים, כמו בחיים, קורים בהם דברים חדשים, מעניינים, שלא תמיד ציפינו להם, ולוקחים את השיר כולו למקום אחר.
הי גיל,
תודה על התזכורת החשובה לתת מקום למרווחים בחיינו..
בספר הטאו, הטקסט העוסק בריק מסתיים במילים ״לעתים היש הוא רק תרוץ ואריזה, והאין הוא האוצר האמיתי״.
ובשירו הנפלא של אלתרמן ׳עוד אבוא אל סיפך׳, הוא כותב על הערך הסגולי של ״הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה..״.
במילה ׳מרווח׳ נמצאת המילה ׳רווח׳, אולי כי בכל מרווח יש רווח כלשהו, כי הוא מאפשר רווחה, יוצר מרחב המאפשר לנו לעצור ולהשתהות, לדברים חדשים – לקרות, לרעיונות – לעלות ולנבוט, לרגשות – להתבטא ולהשתנות.
אז שתהיה לכולנו שנה מרווחת..
אורי.
תודה רבה אורי, כתבת כל כך יפה. האין הוא באמת דלת לסוג של אוצר, מבטיחה להמשיך ולתרגל כדי לגלות את האוצרות שם 🙂
מאחלת לנו שנדע לחיות בשלום עם פאווזות…
את כבר יודעת, אני עוד צריכה קצת ללמוד 🙂
גם אני עוד לומדת… לכתוב את זה – זה חלק מתהליך הלמידה 🙂