רעיון, עשייה וספק גרים בבית שלי ורבים ללא הרף!

הרעיון של הבלוג הזה מתבשל לי בראש כבר כמה חודשים ולא מצאתי את העוז להתחיל ליצור אותו, עד לא מזמן. זה קורה לי לא מעט. יש לי רעיון, ואז ככל שעובר הזמן אני מוצאת את כל הסיבות בעולם מדוע הוא אינו מוצלח.

כבר סיפרתי לכם על המחשבות הללו – בכל פעם שתהיתי מתי ואם בכלל, צץ קול ההיגיון (זה שמפריע לכל כך הרבה יצירות), ואמר, בקולו הסמכותי והנרגן, שעדיין אין לי מספיק מה לומר. ואולי אחכה רק עד העשייה המהותית הבאה, ואז אצא עם זה לעולם. אבל מהי עשייה? ומהי עשייה מהותית? ולמה אני מסנדלת את עצמי לפני שאני מתחילה בכלל?

מכירים את האמירה המתעתעת הזו לפיה קודם אנו נדרשים לביטחון, ורק אז לעשייה? ובכן, לאחרונה גיליתי שהיא פשוט לא עובדת. אם אחכה לביטחון המלא, לעולם לא אעשה כלום. עשייה מקדמת בטחון ותורמת לו, והתחושה של עשייה לקידום חלום או מטרה, אפילו אם מדובר בצעדים קטנטנים, מספקת וממלאה. בשנה האחרונה לקחתי על עצמי לבדוק את נושא העשייה, ואני מגלה שעשייה ממוקדת פשוט מקפיצה אותי – אנרגטית, פיזית, נפשית. וזה יוצא החוצה, בכל כך הרבה צורות ומובנים.

מצאתי איזה פטנט קטן. אפילו טיפשי. במקום לסנדל את עצמי לספק, אני מסנדלת את עצמי לעשייה. ברגע שיש לי רעיון, אני עושה צעד מיידי קדימה – אם זה לקבוע פגישה שתקדם, אם זה לכתוב למישהו על כך, אם זה להתייעץ. כך הרעיון מיד מקבל תוקף, ואז לא נעים לי מעצמי לסגת. למשל, כשהבשיל הרעיון, הודעתי לאורן, האדם המקסים שעוזר לי בכל הקשור לצד הטכני של הבלוג הראשון שלי, שאני פותחת עוד בלוג ובחרתי את המרקם שלו.

כחלק מהעשייה המקדמת, החלטתי לצלם קליפ. מדובר בקליפ קצרצר ושיווקי (או, מילת הקסם המפחידה הזו) שבו חלקים מכמה שירים שכך או אחרת הופיעו ברפרטואר של ההופעות שלי. אז למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? ולמה התהליכים אצלי תמיד נדמים לי ארוכים בזמן שחדשות לבקרים אני נתקלת בקליפים, קטעי וידאו או הקלטות של אמנים, ותמיד זה נדמה כאילו הם נעשים בקלות ובפשטות. ולמה בכלל אני משווה את עצמי לאחרים? אולי הגיע הזמן להשוות את עצמי אלי?

אולי בקלות ובפשטות זה לא בשבילי? אולי לכל דבר יש את הזמן המתאים לו? אולי אני חייבת להגיע לדיוק רב עד שאני מצליחה להוציא החוצה את מה שיש לי על הלב, במיוחד כאשר זה נוגע לשירה? כנראה כל התשובות נכונות במידה זו או אחרת. אבל איך כל זה מסתדר עם העשייה? החלטתי לקבוע תאריך לצילומים ולשים סוף לספק.

במסגרת שנת הגילויים בכל הקשור לעשייה – סנדלתי את עצמי לתאריך. עכשיו נראה כי בכל זאת צילום הקליפ קורם עור וגידים, והנה אני מתחילה להילחץ. הספק הזה חמקמק ומגיח מכל פינה אפלה! מה אם זה לא יצא טוב? מה אם אני לא אהיה מרוצה מהתוצאה הקולית או הויזואלית? מה אם זה לא יעניין אף אחד? מה אם אקבל על הקליפ הזה ביקורת צוננת?

והנה, קול ההיגיון שלי נכנס (לפעמים הוא דווקא יודע להרגיע) במפגן רב חשיבות ואומר לי "אז מה?", "אז ניסית", "אז לא יאהבו". והנה אני נרגעת, לפחות עד מחול השדים הבא של הפחד.

לאחרונה אני מנסה לראות את הפחד, ואפילו להודות לו. אני יכולה לפעול יחד עם הפחד ולרתום אותו אל העשייה, ולא להיסחף אחריו לחוף המבטחים של הפסיביות, שהוא בטוח לגמרי, אבל אין מתסכל ממנו. אם שמתי לב שעשייה מדויקת מקפיצה אותי קדימה, הרי שאין לי יותר תירוצים.

אז בימים אלו מתחילים לעבוד על הקליפ. סטיי טיונד…

 

תגובות

  1. אומר

    נראה לי שהקולות שלנו תאומים כי הם נשמעים די דומה 😉 גאה בך על שינוי הגישה ואין לי ספק שזו הדרך שלך להצלחה!

  2. דודי אומר

    אז תצלמי עוד קליפ. אהבתי את הרעיון לסנדול עצמי. אני מאמץ את זה. נהנתי מאוד לקרוא, תודה .

  3. נטאלי אומר

    לא יכולתי למצוא ניסוח טוב יותר לפחדים מול עשייה…אהבתי. מחכה לקליפ

  4. כרינה ובר אומר

    המילים שלך כאילו מדברות מגרוני. תודה על פוסט שנותן תוקף לאותן חששות שיש גם לי ולשאר העולם לדעתי. כל הכבוד על האומץ והמסירות גיל, את באמת השראה עבורי

  5. אלונה אומר

    גיל , כל כך מקסים וכל כך משקף את מה שדיברנו עליו.
    עשית נכון ובהחלט לוקחת ממך טיפים לביצוע מיידי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *