צעד קדימה, שניים אחורה.

בפוסט הקודם הבטחתי לעצמי לא להתקרב יותר למה שאין בו רגש, והנה נפלתי בדיוק לבור אותו זיהיתי. הלכתי ממש לפי הספר הטיבטי. כנראה בפעם הבאה, או לכל היותר בזו שלאחר מכן, אני כבר לא אפול, ואבחר את הדרך האחרת. האם כדי לחזור לבסיס אנו נדרשים מדי פעם לסטות מהדרך? יתכן. הסטייה הזו היא תזכורת למה שאנחנו כבר יודעים, אבל היא חשובה אחת לזמן מה.

הנפילה הזו מחזירה אותי לבסיס שלי. אני לא יודעת איך זה קורה, אבל נדמה לי לאחרונה כי כל מה שצריך לעשות זה לקלף קליפות שצברנו עם השנים, קליפות שמרחיקות אותנו מעצמנו. אז אם קודם דיברתי על רגש באופן כללי, הפעם אני מדייקת ומדברת על הרגש הבסיסי שמוביל אותי: אהבה.

לפני כשבוע נפגשתי עם חבר ילדות, שנתן לי פידבק איך הוא ראה אותי בגיל 16, מה חשב עלי. זה היה מרגש כהוגן! ואתם יודעים מה הכי מרגש? שלא הרבה השתנה מאז. משהו במהות שלי עדיין נשאר בגיל 16, עם אותה התמימות, ההתלהבות, הרגש והאהבה שלי לאנשים. בשנים האחרונות למדתי לא מעט דברים, והנה ככל שאני לומדת יותר, מטפלת ביותר דברים, אני מרגישה שאני חוזרת למהות הבסיסית שלי: האהבה, האותנטיות שלי.

לפני הרבה שנים אמר לי המורה למשחק שלי "את אוהבת לאהוב, וכשאת מגיעה למקום שאין בו אהבה, את בורחת". בכל פעם שאני חושבת על המשפט הזה, אני תוהה האם התכוון להחמיא לי, לבקר אותי או פשוט לתאר אותי. לאחרונה אני מבינה שזו פשוט המהות שלי, וכשאני מתרחקת ממנה, כמו במקרה שתארתי, אני משלמת מחיר.

בסוף הפוסט הקודם הבטחתי לחשוב, וכמובן לחזור אליכם בנושא איך אפשר להעביר את הרגש הזה הלאה. נדמה לי שסיבכתי את עצמי כהוגן, אבל הבטחה זו הבטחה.

כשהתחלתי לחשוב על הדרכים שיש לנו להעביר רגש, שוב חזרתי למשהו מאוד בסיסי. האותנטיות. אולי השלב הראשון והחשוב בהעברת הרגש הוא להיות בתוכו. הכתיבה בה אני עוסקת בשנים האחרונות הוכיחה לי (שוב) כמה זה בסיסי. כדי להעביר רגש הלאה, קודם כל צריך להרגיש. הפוסטים הכי יפים שכתבתי בבלוג שלי, רובע צפון מזרח, הם אלו שנבעו מרגש טהור. נו, בטח גיליתי לכם את אמריקה.

אבל לא תמיד הרגש קיים. ומה עושים אז? נדמה לי שטובי המוחות כבר חשבו על זה. סטניסלבסקי למשל, שלימד אותי שמה שלא עובד מהפנים לחוץ, עובד מהחוץ לפנים. את לא יודעת מה הדמות מרגישה? תתחילי באפיון ההליכה שלה, איך היא מחזיקה את הגוף, מה היא לובשת וכד'.

וזה נכון לא רק למשחק או למוזיקה, זה נכון גם למצב הרוח, להרגשה הכללית היומיומית. קמת במצב רוח מזופת? זה הזמן ללבוש את השמלה האהובה, לקחת קפה טוב לדרך, או במקרים חמורים לרכוש זוג נעליים, ולהתחיל את היום מנקודה גבוהה יותר. מי אמר שאנחנו צריכים לשרת את החומר? בואו ניתן לו לשרת אותנו, לשם שינוי.

גם זה לא עבד? אולי זה פשוט לא מדויק? אולי לא הגיע הזמן הנכון? אולי יש להניח לאותה עשייה/הרפתקה/שיר/יצירה? אולי בעוד שנה תגלי בה משהו שיתחבר אליך?

אני לא בטוחה שעניתי על השאלה, אבל אני כן יודעת שבכל יום אני עושה עוד צעד קדימה כדי לחזור למי שאני באמת. נדמה לי שככל שאנחנו מתקרבים למהות האמיתית שלנו, אנחנו יכולים להעביר אותה החוצה בפשטות ובקלות.

היום אני כבר לא מפחדת להודות במהות שלי. כזו שצריכה לחוש אהבה בכל מה שהיא עושה. כנראה שהסיסמא שלי צריכה להיות – את החיים צריך לעשות באהבה, או לא לעשות כלל.

אז תאהבו קצת יותר. זה טוב לחיים.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *