צייד בודד הוא הלב

האם בתוך תוכנו אנחנו בודדים תמיד? למה יש לנו נטיה לקחת על עצמנו כל כך הרבה? למה הלב שלנו כמעט אף פעם לא נח? ואולי זו בכלל לא מנת חלקם של כולם?

מאז ומתמיד היה לי קושי ביישום העצה הכי שכיחה שקיבלתי: "לא לקחת ללב". נדמה שללב שלי פשוט חסר את הפיצ'ר הספציפי הזה. זה שגורם לדברים לעשות מעקף, להגיע ישר לראש, או בכלל להיזרק הצידה.

משפטים שנאמרים, הערות כבדרך אגב, פגיעה שלי במישהו אחר, המחשבה שאולי לא התנהלתי בסדר, או כל דבר קטן וגדול – עובר דרך המסננת הלבבית. והיא? איך לומר זאת בעדינות, לא תמיד מרחמת.

הלב הופך, ומרגיש, ונכנס עמוק, ויש לו את הזמן שלו – לפעמים דקות ספורות, ולפעמים שבועות וחודשים עד שמשהו מצליח להתנקות.

כל הספרים בעולם לא ילמדו את הלב שלי לשחרר – הוא יצטרך לעבור את כל התהליך

בשנים האחרונות אני מבינה שחלק מהדברים שלוקחים זמן פשוט לא עובדו עד הסוף, או נכון יותר יהיה לומר- לא נתתי להם מספיק מקום. בשבועות האחרונים אני מנסה גישה חדשה, שכמובן קשורה להשהיה אותה אני מנסה לתרגל כבר זמן מה.

הגישה הזו כוללת עליית שלב בהתמסרות שלי לדברים – והיא כוללת הכרה ברגש או בתחושה שעולים, בלתי נוחים ככל שיהיו (ואוי, כמה הזדמנויות יש לנו להרגיש לא נוח), ואז פשוט שהייה שם. לא ניסיון לפתור או לברוח, אלא דווקא להתבונן במה שעולה, לקחת נשימה עמוקה, ולהגיד לעצמי – זה מה שיש עכשיו. עלבון, חוסר אונים, תסכול, כעס, אושר, ושאר הפתעות. על התרגול הזה כבר כתבתי.

לתרגל השהיה. פשוט לעצור הכל ולהיות עם מה שקורה.

השבוע הזדמן לי כמה פעמים לתרגל את זה במצבים הכי לא נוחים לי שיש – ההרגשה שמישהו כועס או פגוע ממני. אם רוצים לשים אותי באזור הכי עמום שיש, זה שהופך לי את הבטן לכל כיוון אפשרי, מאז הילדות, הרי הוא זה – התחושה שמישהו שיקר לי נפגע, כועס או נעלב ממני. והנה השבוע, כדרכו של היקום לתרגל אותי, זה קרה.

אז החלטתי להתמסר לחוסר האונים וההרגשה הלא נוחה הזו, ופשוט להכיר בה- לנשום עמוק לתוך הלב המיוסר שלי, ופשוט להיות עם התחושה הלא נוחה. מסתבר שלאחר כמה דקות, התחושה מתחילה להשתנות. הפעם לא ניסיתי להעלות אותה ישר לראש, ולמצוא צידוקים או הסברים, ובטח לא להאשים את הצד השני. גם לא מיהרתי לפתור מול הצד השני. פשוט הייתי.

ותאמינו לי, לפעמים פשוט להיות זה ממש לא פשוט.

מתי בפעם האחרונה הייתם עם עצמכם ללא הסחות דעת- מחשב, טלפון, שיחה או עשייה?

אולי כי פשוט להיות זה מקום מאוד מאוד בודד? אנחנו לבד עם הרגשות, המחשבות, חוסר הנוחות? אולי התרגלנו בעולם המהיר והעצבני שלנו לפתור ולעבד כל כך מהר מול מישהו – חברה טובה, אהוב, מטפלת? אולי אנחנו פשוט מוציאים את כל התסכולים שלנו על האדם הראשון שנקרה בדרכנו?

הלב שלנו מחפש כל הזמן חיבורים. אני יודעת ששלי בהחלט מחפש חיבורים אמיתיים. אבל אולי רגע לפני החיבורים האלה, הרי שבשלב ראשון הוא צריך להתחבר לעצמו, בלי הנחות, לא? ולמה זה מקום כל כך לא נוח לשהות בו? ואולי זה רק עניין של אימון ואני אמצא בקרוב שזה מקום של שקט אמיתי?

קוראת, כותבת, חושבת. ובסוף למוזיקה יש את כל התשובות. צריך רק להקשיב.

כמו תמיד, הלב שלי מוצא מרגוע והבנה אמיתית רק במוזיקה. וכשאני עם המוזיקה, אני אף פעם לא באמת לבד. יש לה את כל התשובות, גם אם הן ממש לא מילוליות.

לפעמים אני מצטערת שלא כולם מחוברים כמוני למוזיקה. זה היה יכול להיות כל כך קל – פשוט לשלוח ללב של מי שמולנו איזה שיר מרפא. כזה שבשנייה אחת מבהיר, שם את הדברים במקומם, מסביר שבסה"כ משהו בחיבור בין הלב אל לב השתבש לרגע, אבל זה לא אומר שהלב לא מחובר יותר. הוא פשוט בודד, לפעמים יותר מתמיד.

אני יודעת שהשיר הזה מתנגן אצלי שוב ושוב, גם בפוסטים וגם בכלל. אבל אין מדויק ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *