על קהילה, קהל וחיבור מלב אל לב

בשנה האחרונה אני חוקרת ולומדת את תחום ניהול הקהילות. תחום שכמה שהוא מרתק, הוא גם מאוד מאוד אמורפי. המחקר הפרטי שלי גורם לי לתהות שוב ושוב עד כמה זורמת וספונטנית אני יודעת להיות (למקרה שתהיתם, אני ממש לא), והאם קהילות חייבות להיות זורמות וספונטניות בכל זאת (התשובה היא כנראה גם וגם – גם מתוכננות היטב וגם גמישות מספיק כדי לגדול באופן הכי נכון לחבריהן). והמחקר מגיע שוב ושוב לנושא שייכות, מערכות יחסים וחיבורים.

האם שייכות לקבוצה גורמת לנו להתחבר אליה?

 

שייכות לקהילה היא כנראה אחד הצרכים הכי בסיסיים שלנו. כבר כתבתי לא מעט על היחס האמביוולנטי שלי לקבוצות, ועל שייכות ותלישות. אבל הפעם אני רוצה לדבר דווקא על חיבורים, ולאו דווקא על שייכות. נדמה לי שחיבור הוא קצת יותר עמוק מאשר רק שייכות. אני הרי שייכת לכל מיני קבוצות, כמו בלוגרים, או כותבים, או זמרים, או אפילו מהנדסים. אבל מי אמר שאני מתחברת אליהן או אל מי שנמצא בהן?

מה בעצם מחבר אותנו זה לזה? והאם באמת ניתן להתחבר לקהילה או קבוצה? האם חיבור שהוא קהילתי או קבוצתי יכול להיות חיבור עמוק ואינטימי? איפה עובר הגבול, וכמה עמוקים אפשר להיות בתוך קהילה וירטואלית של 500 אנשים?

היום, בעידן הסופר וירטואלי, נדמה לי שקצת החלפנו מערכות יחסים אינטימיות בקהלים. אולי דווקא המגמה ההולכת ומתבססת של קהילות תלמד אותנו שלמרות הכל, למערכות יחסים אינטימיות אין באמת תחליף. אם מותגים ועסקים כבר הבינו שגם כדי למכור יותר הם זקוקים למערכות יחסים, כנראה שמשהו בכל זאת משתנה, או לפחות חוזר לבסיס. אולי אני אופטימית, אבל יש פה הזדמנות לתקן את אחת המגמות המדאיגות של השנים האחרונות – הבדידות.

חיבורים יכולים לעזור לנו לקחת צעד אחד קדימה ולדעת שאנחנו לא לבד

 

קהילה אמיתית מבוססת על מערכות יחסים. ולא רק של לייקים, "מהממת" ושאר אימוג'יז. קהילה שמה אותנו מתוך בחירה יחד עם אנשים שיש להם משהו משותף איתנו – מטרה, מקום מגורים, עניין. כדי לנהל קהילה ראויה, צריך קודם כל להיות בן אדם של אנשים. כזה שיודע לייצר חיבורים אנושיים, שיודע לקרוא מצבים רגשיים. פעמים רבות, זה אומר לזוז הצידה ולאפשר לאנשים לפתח מערכות יחסים בינם ובין עצמם.

קהל, לעומת קהילה, הוא קבוצה של אנשים או אוהדים שמעוניינים לשמוע אותך, בין אם את זמרת ברים, בלוגרית או מרצה מבוקשת. לאנשים בקהל הזה לא תמיד יש מערכת יחסים איתך, וגם לא זה עם זה. פעמים רבות את אפילו לא יודעת שהם מכירים אותך או צורכים את התוכן שלך. לפעמים את אפילו לא יודעת שהצלחת לגעת להם בלב עם המילים שלך. והם גם לא תמיד יודעים אם הצלחת לגעת בלב של זה שיושב לימינם.

עם כל הכבוד לשייכות וקהל, מסתבר שתמיד חיפשתי חיבור. כשלמדתי משחק, וכמובן במהלך החזרות להופעות שהיו לי בעבר, בכל שיר חיפשתי חיבורים אינטימיים – ותמיד הם היו חיבורים של אחד לאחד. אני לדמות, דמות אחת לשניה, אני למישהו אחד ויחיד בקהל שבשבילו אני שרה, וכד'.

חיבור מלב אל לב. תמיד בשניים?

 

זה מצחיק, כי גיליתי שגם בתור קהל אני מחפשת חיבור אינטימי. אף אחד לא באמת צריך לדעת מזה, אבל לפעמים כשאני מתרכזת ביצירה שמולי, נדמה שהיא מגיעה מהלב של המבצע ישר אל הלב שלי. ולא, זה לא באמת משנה אם היא מגיעה במקביל לעוד מיליוני אנשים בעולם. החיבור שאני מחפשת הוא תמיד מלב אל לב.

זה לא באמת משנה איפה אני מחפשת, החיבורים האינטימיים נמצאים שם. כשמישהי ניגשת לומר לי שמה שכתבתי נגע בה. כשאני מקשיבה לשיר ברדיו יחד עם עוד אלפי איש, אבל הוא הגיע אל הלב שלי והזיז בו משהו. כשאני מרצה ומישהו יחיד בכיתה מחייך בהבנה. לפעמים חיבור אחד כזה הוא כל מה שצריך כדי להמשיך.

עם כל הכבוד לעולם הדיגיטלי, ויש לי המון כבוד כי הוא הביא לי הזדמנויות מרתקות ומרגשות, אני גם בו אמשיך לחפש חיבורים מלב אל לב.

אשמח לשמוע מה דעתכם. תזרקו מילה קטנה, זה בדיוק מה שעושה את ההבדל שדיברתי עליו. זה מה שיוצר את החיבור.

תגובות

  1. ציפורנית אומר

    מתחברת מאוד למה שכתבת. אני מנהלת תוכנית עירונית בחולון בשם "חיבורים" שמטרותיה הן חיבור בין אדם לעצמו ובינו לבין הקהילה הגיאוגרפית ו/או הפונקציונאלית הסמוכה אליו. עובדת בעיקר באוף ליין. זה מה שבאמת אנשים מחפשים. שיראו אותם, שירגישו בחסרונם כשהם נעדרים. זהו צורך אנושי להיות חלק מקהילה. גם אותי מעסיקה סוגיית הבדידות. זו מגיפה עולמית.

    • גיל מרטנס אומר

      הי ציפורנית, תודה על התגובה. מסכימה איתך.
      אני עוסקת גם בתחום של ניהול קהילות ורואה שהצורך של הפגת בדידות וקבלת תמיכה מאנשים עם עניין דומה או בעיות דומות, נוכח מאוד.
      התכנית שאת מנהלת נשמעת מעניינת. הולכת לקרוא קצת על זה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *