על הסבל הכרוך ברגש, והאם אנחנו רוצים לוותר עליו?

פעם נהגתי לחשוב שאני רגישה מדי. היום אני מסתכלת על המשפט הזה שרשמתי ואני מבינה את האבסורד שבחיבור הזה בין חשיבה ורגש. אולי היום הייתי אומרת שאני מרגישה שאני רגישה מדי. אבל האם אפשר לנתק מכך את מערכת החשיבה? בטוח שלא. וגם בטוח שלא כדאי.

מצד שני, האם באמת היינו רוצים להכניס את התבונה והשכל לכל רגש באשר הוא? נדמה לי שלא. יש משהו כל כך ראשוני, נקי ומדויק ברגש הראשון שעולה, שאפילו התמלול שלו, שיוצר את ראשית המעבר לראש, כבר מסיר ממנו את הראשוניות והאמת.

מדי כמה חודשים (במקרה הטוב) אני נתקפת בזה. ההרגשה שאני רגישה מדי. זה בדרך כלל עולה לי בכמה לילות ללא שינה, וכמעט אף פעם אני לא מצליחה לצמוח מזה. אני מזכירה לעצמי שאילולא הייתי רגישה כל כך, לא הייתי כנראה בוחרת לעסוק במוזיקה. כנראה שגם לא בכתיבה. ונדמה לי שהעיסוק שלי בתחומים האלו רק הגביר את הרגישות לכל ניואנס, לכל שבר של הקול, ולכל משפט שמישהו זורק ומצליח לפגוע.

כשזה קורה לי בעולם העסקים, אני מנסה לגייס את טובי הסינפסות והמחשבות, על מנת למצוא הצדקות שכלתניות ודרכי התמודדות. לפעמים זה גם מצליח.

כשזה קורה לי בתחום האישי (בינינו, כנראה שעבורי הכל כמעט אישי), אני מנסה לגייס דברים אחרים – קבלה עצמית, חמלה, והקשבה לתחושות שעולות בי.

אני נעזרת בספרים שקראתי (כמו הלב הנבון של ג'ק קורנפילד), שיטות שהכרתי (כמו הקשבה קוונטית של אור קורן), או פשוט מדיטציות ודמיון מודרך. וכשאלו לא מצליחים, אני מנסה לרגע לשים את עצמי מבחוץ, ולהתייחס אלי כשם שהייתי מתייחסת לאחד מילדיי, או לחברה טובה. אז אני מצליחה לגייס חמלה ולנטרל את השיפוטיות העצמית.

ומדי פעם, אני נזכרת באמנים ובסבל האנושי שהיה מנת חלקם. נכון, צרת רבים אינה ממש חצי נחמה, אבל כשאני קוראת או מקשיבה להם, אני מבינה שהעיסוק בתחום כל כך עדין, כנראה לעולם לא ילך יד ביד עם "עור של פיל". לא שיש לי משהו נגד פילים, אבל נו באמת.

לאחרונה קראתי את ספרו של ג'וליאן ברנס על חייו של שוסטקוביץ'. כמה סבל היה שם. סבל שלא הסתיים אף פעם. סבל שהביא אותו לפחד תמידי מהלילות. לפעמים גם מהימים. מבעד לדפים רציתי לחבק אותו. לבי יצא אליו.

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי – יש סבל ברגישות. אבל בסופו של דבר, ההתמסרות וההקשבה לרגש הביאה לי כמעט את כל מה שיקר לי בחיים. לא, אני לא מוכנה לוותר ולו על ננומטר של רגש.

ואז, בבוקר יום חמישי האחרון, פתחתי את העיתון כדי לגלות שאחד הזמרים האהובים עלי נפטר. נזכרתי במבט שבעיניו בסוף השיר הזה, שגרם לי לדמוע שוב ושוב, ונדמה לי שזה עזר לי טיפ טיפונת לחמול על עודף הרגישות הזו שלי.

 

תגובות

  1. מאיה בן שנן אומר

    היי גיל, נחשפתי לאחרונה לבלוג שלך. ראשית , אוהבת את הכתיבה שלך וההנגשה של התוכן . בעניין הרגישות אחשוף אותך לגישה שלי לתכונה זו.
    אני מאז ומעולם ילדה, נערה , אישה רגישה מאוד . רגישות בעיני היא כוח . כוח פנימי עוצמתי מאוד. אני תמיד אומרת שאם נשאל אדם מן המניין , מי הם האנשים שתרצה לקרב אל חייך ושיהיו חבריך.. האם אנשים חסרי רגש או שמה אנשים רגישים .. אנשים שמתקשים להביע רגש או אנשים שבזכות רגישותם קשובים, מכילים, מחבקים ויודעים להתנהל באופן רגיש.
    הרגישות היא כוח .. ועלינו, האנשים הרגישים להיות גאים במשאב חזק זה . ולחבק את הצד המאתגר שבו .. נכון יש גם צד מאתגר . אני אוהבת להשמיע לחלק ממטופליי את השיר של ריקי גל ״ היי שקטה״ .. התמסרי למילותיו והתמלאי בעוד מנה של כוח.
    ולעניין אלה שפוגעים בנו בעולם העסקים.. יש לנו את היכולת להרחיק אנשים אלו מחיינו ולא לייצר אינטראקציה. בכל פעם כשקורה מקרה כזה .. יש דרך לענות ,מתוך המקום הרגיש והכל כל עוצמתי שבנו ,תשובה מדוייקת שתרחיק מאיתנו מלחמה ותחדד עבורנו באם יש מקום להמשיך את הפעילות עם אותו אדם או להבין שזה לא נכון לנו ולהבין שהם לא ראויים לחיבור איתנו .
    התמלאי בכוח נוסף והמשיכי להנגיש את האמת שלך כי היא נוגעת ❤️
    מאיה בן שנן

    • גיל מרטנס אומר

      מאיה יקרה, מסכימה איתך לגמרי. על אף המחיר שמשלמים על רגישות ופגיעות אני לא מוותרת עליה בשום צורה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *