מי בכלל מקשיב למילים?

 

מאז ומתמיד הקשבתי לכל מילה בשירים. אני זוכרת היטב את התחושה המתסכלת של לא להבין על מה מדובר. זה קרה עד גיל 8 בערך. אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד אנגלית, ולו רק כדי להבין על מה שרים ברגש כה רב אותם זמרים עם תסרוקות הזויות (כן, אלו היו שנות השמונים).

את המילון הייתי פותחת כמה פעמים ביום, כדי לגלות ולהבין יותר. זה עבד עד שהכרתי את פרינס, כי הסתבר שבשירים שלו יש מילים שאף מילון בשפה האנגלית לא מכיר. מזל שלא שאלתי את המורות שלי לאנגלית. האינטואיציה שלי לא אכזבה כבר אז. ממנו נאלצתי ללמוד בצורה מקורית יותר.

דמיינו לעצמכם כמה נדהמתי לגלות שיש אנשים שלא מקשיבים למילים, שמקשיבים לשירים רק בגלל המוזיקה. אצלי השילוב הזה היה בלתי נפרד.

מבחינתי, אי אפשר להפריד בין המסרים של המילים והמוזיקה. לחן, יפה ככל שיהיה, המשולב עם מילים מטופשות לא יכול לעבוד. מילים נהדרות אבל לחן שלא עובד? גם בעייתי. והכי בעייתי? לחן ומילים יפות, אבל הגשה נטולת רגש. על זה אולי בפוסט אחר.

הבונוס הגדול של הקשבה למילים, הוא חיבור אישי לשיר. ברגע שהמילים הנכונות נכנסו ללב ברגע הנכון, השיר לעד ילווה את הזיכרון. כך אנשים מקבלים אצלי שיר צמוד (ותודה לאופיר טושה גפלה, שהרגיע אותי באחד מספריו המופלאים "ביום שהמוזיקה מתה", שאני לא היחידה שזה מה שקורה אצלה בראש), חוויות מלוות בשירים. תארו לעצכם כמה קל להיות נוסטלגים כשהתו הראשון מגיע, ומיד עולות בעיני רוחי סיטואציות שלמות, מקומות, זיכרונות, מגע, מילים וריחות.

המילים שבשירים, אלו שמצליחות לגעת ולדייק תחושות, הן מאז ומתמיד מבחינתי הדרך הטובה ביותר להעברת מסרים. כמעט תמיד מצאתי מישהו שכתב את זה טוב ממני, ואם הוא הצליח גם לשיר את זה, זה בכלל עשה את העבודה. זו הסיבה שכל שיר שמישהו אי פעם שלח או כתב לי נכנס מיד לארכיון הלא מבוטל שיש לי בראש. רובם נכנסו גם למקום הסודי הזה בלב ששמור לאהבות קודמות, לא ממומשות או חד צדדיות. וכל שיר ששלחתי אני למישהו? אמר את כל מה שאף פעם לא הצלחתי לנסח.

כשאני מחליטה לעבוד על שיר לקראת ביצוע, המילים שבו עוברות תהליך מעניין. כתבתי על כך קצת כשכתבתי על ביצוע שיר. בהתחלה אני כותבת אותן בצורה חלקה, ואז אני מוצאת את הסבטקסט או את הפרשנות שלי להן. אני כותבת את אלו במקביל, כך שהמילים מקבלות משמעות אישית, שונה. מולן מתקבלת תמונה ייחודית עם צבעים, אנשים, רגש. זה לא חשוב אם היא התרחשה אי פעם במציאות או רק בדמיון. ברגע שהיא מחוברת למילים של השיר, היא מקבלת חיים משלה.

המילים הן הפתח לסיפור ולחיבור האישי, לפרשנות שלי אותו. הן אלו שמעבירות מסר שאולי רק אדם אחד בעולם יבין. אולי. הן אלו שיגעו במי ששמע ויפתחו לו משהו במחשבה, ברגש, בלב. הן אלו שיוצרות את הסיפור שמאחורי השיר ואת העלילה, הקונפליקט, הרעיון. הן נתנו לי את האפשרות ליצור את התמונה שלי. זה נכון לביצוע משלי, וזה נכון לכל שיר אהוב במיוחד שאני מקשיבה לו.

ואולי השירים, והמילים שבהם, הם במידה מסוימת המקומות שבהם לעולם לא נבקר. והם מאפשרים לנו להיות שם, לפחות רגשית…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *