מה אתם חווים כשאתם צופים בהופעה?

כל הזמן אני תוהה. מחשבות, שאלות והגיגים מתרוצצים ללא הרף בראשי העמוס לעייפה, ואז אני לתומי מתפלאה למה אני לא מצליחה לנוח או לישון כמו שצריך. אילו הייתי פולניה טהורה כבר הייתי מתלוננת כראוי, אבל אז החלק הספרדי בי מפציע, ואני משתתקת ומחייכת, ולעיתים אפילו נהנית מהעובדה שיש לי על מה להתענג עד כדי כך שהוא מדיר שינה מעיני.

לאחרונה אני תוהה מה אנשים מצפים לעבור כשהם הולכים לראות הופעות. מבול ההופעות של הקיץ האחרון שוב העלה בי את אותה החידה. וחידות, מחשבות וראש עמוס לעייפה סופם שימצאו את מבוקשם כאן. אז הנה אתם נכנסים לתמונה, ואולי תעזרו לי לפתור כמה חידות.

בתור מישהי שמתמסרת למוזיקה באופן כמעט טוטאלי – ראש, לב וגוף, לראות הופעה של זמר או יוצר אהוב היא חוויה מיוחדת במינה. משהו בקרבה אל מי שהתרגלתי רק לשמוע ולדמיין עושה משהו. לא תמיד לטובה, אגב. הפער הנסגר בין היוצר ובין האדם כאן על הבמה מולנו, לפעמים לא פשוט להכלה.

זה מה שקרה לי במופע של סינדי לאופר. היא שרה נהדר, אבל ברגע שהחלה לדבר, היא לא הפסיקה, ומצאתי את עצמי מביטה בשעון בדאגה. מאז, לצערי, אני קצת פחות נהנית לשמוע אותה, כי החפירות האינסופיות שלה גרמו לי לראות ולהקשיב לה באור קצת אחר. חבל.

יש מקרים הפוכים כמובן, והם מרגשים כל כך. לפני שנים הגעתי ללא כל ציפיות למופע של חוליו אגלסיאס, ומצאתי את עצמי מוקפת קשישים חביבים, ודומעת משך כל ההופעה מכמות הרגש שהוא הרעיף על הקהל. מאז אני אוהבת לשמוע את קולו המלטף.

אבל הבנתי, מתוך ההופעות האחרונות אותן ראיתי, ובעודי מתמסרת לקולה הנפלא של כריסי היינד שלא נשחק עם השנים, ומביטה בהערצה בשרמנטיות של רוד סטיוארט בחליפה מוזהבת, שמה שאני מבקשת לעבור בהופעות הן חוויות רגשיות. וכשאני רוצה לעבור חוויה רגשית, אני אוהבת לחוות אותה באינטימיות.

זו אחת הסיבות שההופעות הגדולות (ואני מבינה שלצפות לראות את ברוס ספרינגסטין בהיכל התרבות זו פנטזיה שכנראה לעולם לא תתגשם) פחות מצליחות לגעת בי. אני נהנית, אבל זה חולף כל כך מהר ולא משאיר בי חותם. אני יודעת שפה יש משהו שאני מפספסת, וכנראה הרבה אחרים מצליחים לתפוס (זה הקטע בו אתם אמורים להגיב ולומר לי מה בדיוק אני מפספסת).

אולי זו שייכות? חוויה של ביחד? אולי משהו בהמון מצליח להלהיב בעצמו את הקהל? אולי בכלל מדובר במה שנקרא הוכחה חברתית (ברגע שאחרים נהנים, קמים לרקוד, נלהבים, יש לנו צורך להצטרף ולעשות אותו הדבר) או אולי בכלל הפחד מלפספס (מה שנקרא FOMO- Fear of Missing Out), לא להיות חלק מחוויה?

אני מודה שאלו הדברים שיותר קשים לי להבנה בתור קהל. את התחושה המופלאה של מי שעומד מצידה השני של הבמה, ונותן את כל כולו לערב משולהב אחד? את זה אני מבינה היטב. ועדיין, הייתי מעדיפה להביט בעיניהם של אלו שחווים אותי ולראות את אותו הניצוץ, את המחשבה שחולפת לרגע, את הרגש שאולי מעז לצוץ ברגע אחד של שיר.

אני יודעת שהחוויות היקרות לי שמורות בעיקר למצבים אינטימיים. כבר כתבתי על כך. גם עם הופעות אני מרגישה כי האינטימיות בין יוצר לקהל יכולה להיווצר רק בחללים קטנים, בסוג של שקט מסביב, ללא צורך בגימיקים, ללא הקהל שמחליט ברגע אחד לעמוד ולהסתיר את הזמר, ולהכריח אותך להביט באחוריהם המתנועעים, כי "זה מה שקורה בהופעות". כשזה קורה אני מרגישה בצד, אני והצורך שלי בשקט, בחוויה עמוקה רגשית שמשאירה אותי ערה בלילות בניסיון לשחזר ולהבין מה קרה שם. הצורך באינטימיות והרצון למצוא אותה בכל מקום.

בעולם האידיאלי (ומה אכפת לי לפנטז כאן, שחור על גבי בלוג?) אני רואה הופעות של יוצרים אהובים במקומות בהם אני יכולה לשמוע ולראות אותם באמת, לא על גבי מסכי ענק. מקומות בהם לקהל אין צורך לזמזם או לקום, כי הם שקועים בלתת לרגש להציף אותם, כל אחד עם עצמו מול הזמר או הזמרת האהובים עליהם. הם מתמסרים לרגשות ולמחשבות שהיצירות מעוררות בהם. עבור התמסרות כזו אני כמעט בטוחה שאני זקוקה לסוג של שקט, ולמינימום הסחות דעת.

אבל, בואו נרד לקרקע. כנראה שאמשיך ללכת להופעות של יוצרים אהובים, כי גם אני יצירת התקופה, והרעיון שפרינס חלף לו מהעולם הגשמי מבלי שראיתי אותו ולו פעם אחת מכה בי שוב ושוב. זה לא שאני מרגישה מחוברת אליו פחות, האמינו לי, אבל משהו בזמניות שלנו כאן גורמת לנו להבין שחוויות יכולות להיות חד פעמיות. ואולי זה בכלל העניין של קהל בהופעות? לסמן סוג של וי על עוד חוויה שאולי לא תחזור לעולם?

אשמח לשמוע מה דעתכם. אילו הופעות ראיתם לאחרונה ומה הן השאירו בכם? ומה אתם מצפים לעבור בזמן ההופעה, אם בכלל?

ואולי בכלל מדובר כאן בצורך שלנו להתאהב? להגיע להתרוממות רוח? כי כשהוא נמצא מולנו על הבמה, הוא פתאום נגיש יותר? כאילו קרוב?

תגובות

  1. אלינה אומר

    גנס אנד רוזס, אירוסמית, אהוד בנאי, להקות רוק רוסי שגדלתי על המוזיקה שלהן. אין לי בעיה עם הופעה גדולה בפארק וגם לא עם הופעה קטנה ואינטימית בזאפה או בהאנגר. זו התלהבות של להיות לקרוב למישהו כה מוערץ והאווירה של אנשים אחרים שמרגישים את זה לידי ושרים ורוקדים ומתרגשים ביחד. כך אני מרגישה שאני חיה ואוספת חוויות. להבדיל אגב הופעה של בוני טיילור בהיכל התרבות – מבאס :(.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *