לעולם בעקבות השקט

 

משהו קרה לי בשנים האחרונות, ומתגבר עוד ועוד. נוצרה בי השתוקקות לשקט.

וככל שאני משתוקקת אליו, כך אני שמה לב כמה הוא נעדר מחיי היום יום שלנו. והרעש הוא כמובן לא רק פיזי. הוא גם פנימי, ויזואלי, מחשבתי.

זה הכאוס המנטלי. אלפי המחשבות, הרגשות והרעיונות המתרוצצים בראש שלי החל מהבוקר המוקדם ועד השעות הקטנות של הלילה, עד כדי שלעיתים גם השינה לא מצליחה להשתחל.

זה העומס שאנחנו נחשפים אליו. הכל מוגש במנות גדושות, שמתם לב? לא רק האוכל, אלא גם הערוצים בכבלים, האפשרויות לצרוך מדיה בכלל, המוזיקה כמובן (מי היה מאמין שלפני 20 שנים עוד פשפשתי בחנויות כדי למצוא איזה אלבום נעלם, שהיום אני יכולה להוריד לסלולרי בלחיצת כפתור).

זה המידע שאנחנו קולטים כל הזמן. הודעות בפייסבוק, מאות המיילים היומיים (אדם ממוצע מקבל כ 123 מיילים מדי יום), קבוצות הוואטסאפ ההזויות, הפרסומות מכל עבר. חלק גדול מהמידע הזה מיותר, ובכל מקרה, אנחנו לא מסוגלים לקלוט אותו, לפחות לא ברמה המודעת. אלוהים יודע מה מתוך זה נכנס לתת המודע שלנו ומה הוא מחולל שם. לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

זה העומס הויזואלי. אנשים בכל מקום, מכוניות בשלל צבעים זרחניים, עוד ועוד בגדים שמי יודע מתי נלבש, ואפילו הפירות, הירקות והפרחים קיבלו פתאום צבעים שלא ידענו שקיימים בטבע. מצד שני, הכל כנראה היה קיים בטבע, ורק העין שלנו לא היתה מורגלת לקלוט (קראתם את "חותמם של הדברים כולם"?).

וזה כמובן הרעש, הסביבתי והאנושי. אנחנו חשופים לשיחות טלפון סביבנו של אנשים שאיננו מכירים, וכבר יודעים עליהם הרבה יותר ממה שהיינו רוצים, למוזיקה החזקה מדי של האזניות של הבחור שיושב לידינו, לכריזה של הקניונים או הרכבת המושמעת בווליום לא הגיוני בעליל, וכמובן למערכות ההגברה שהופכות כל מסיבת קריוקי ביתית למפגע כלל שכונתי.

פלא שאנחנו מתקשים למצוא שקט?

שקט בעולם מלא רעש

נעשיתי ג'אנקית של שקט.

קבוצות וואטאפ המונות מעל 3 אנשים נכנסות ישר למצב"השתק"; קבוצות הורים גורמות לי להזעת יתר; גיבושים כיתתיים (או חלילה שכבתיים) הם בזבוז הזמן האולטימטיבי מבחינתי; והתחלתי להמנע אפילו מהופעות גדולות מדי.

השקט מבחוץ הוא רק סממן. הקושי האמיתי, לפחות שלי, הוא למצוא את השקט מבפנים. זה שמביא איתו קשב אמיתי למה שקורה אצלי, מבלי להיות מוסח או תגובתי למה שקורה בחוץ.

האם אני זקוקה לשקט מבחוץ כדי למצוא את השקט הפנימי? לפעמים עדיין כן. הסנכרון בין החוץ לפנים מקל עלי להיות בהרמוניה עם מי שאני ועם הסובב. אנחנו לא חיים בבועה, אם כי לפעמים אני משוועת להיכנס אליה לכמה שעות, ימים, שבועות.

אני מוצאת דרכים, קטנות וגדולות, שבעזרתן אני מוצאת שקט. היוגה והמדיטציות של הבוקר המוקדם, כתיבת דפי הבוקר שלי (סוג של מדיטציה בעצמם), הרגע בו אני מרימה את העיניים ברכבת, סביב עתלית, כדי לראות את הים. והספרים, העולם השקט שלי מול המילים הכתובות, הדמיונות והמחשבות.

נכון, את השקט שלי אני מוצאת לא רק בשקט החיצוני, אלא גם בדברים אחרים שהם אמנם לא שקטים אבסולוטית, אבל הם מביאים איתם את אותו הקשב הפנימי המיוחל. אלו יכולים לכלול שיחה עם חברה טובה, כוס יין במרפסת עם רשרוש העלים של העץ שהתפרץ מהגינה של השכנים, לשבת מול הים ולהביט בגלים, ואלפי רגעים של האזנה מודעת למוזיקה שאני אוהבת.

החיפוש אחר השקט הביא אותי גם לבחור מדי פעם במצב של השהיה. לא למהר להגיב או להחליט, אלא לתת לשקט מבפנים לבחור ולהחליט. שיתופי פעולה, רעיונות חדשים, מפגשים עם אנשים חדשים, ושאר נפלאות היומיום, המחייבים אותנו לא פעם למהר ולהכות בברזל בעודו חם (ביטוי שמעולם לא התחברתי אליו, למרות האימפולסיביות האופינית לי)? מה יקרה אם ניתן להם להיכנס למצב של השהיה? אלו יכולות להיות כמה שניות, דקות, או אפילו ימים. האם ממצב של שקט, לא נקבל החלטות טובות ונכונות יותר עבורינו? אולי, רק אולי, הרעש הזה שסובב אותנו הוא בריחה בדיוק מהמצבים האלו של חיבור אמיתי לעצמינו?

אשמח לשמוע מה אתם חושבים, ואיפה אתם מוצאים את השקט שלכם. ספרו לי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *