לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

אלו ימים של קונפליקטים פנימיים. אולי מדובר בסוף הקיץ המהביל, אולי משהו בסידור הנוכחי של הכוכבים, ואולי פשוט כמו תמיד, יש לי הרבה על מה לחשוב ואני מרגישה שאני סובבת סביב עצמי במן מעגל בלתי נגמר של שאלות ותהיות. קונפליקטים – מילה קשה. אנסה לרכך – מדובר בפערים. ואני מרגישה אותם בכמה מישורים של חיי בתקופה זו.

החופשה האחרונה הגבירה את הפערים שלי

האחד, כמו תמיד, האישי. אני חווה פער בין מה שהראש כבר מבין ומה שהרגש או הגוף מסרבים להרפות. האם מדובר באחיזה של הרגלים או דפוסים? בתהליך שיש לו פשוט את הזמן שלו, או בחוסר תקשורת בין התבונה והרגישות? אין לי מושג, אז אתן להשהיה לעבוד עבורי. החלטתי להניח את הפער הזה למרגלותיו של הזמן ולראות מה יולידו יום, חודש, שנה.

השני הוא פער דיגיטלי – פיזי. או ליתר דיוק – פער בין הוירטואלי והמציאותי. פער שגדל יותר ויותר דווקא מתוך העיסוק שלי בדיגיטל. לאחר כחודשיים של חופש גדול, בו לא נחסכו מאיתנו תמונות של לפני, אחרי ובמהלכו של כל רגע בחופשה, נסיעה או רכבת הרים, הרגשתי עייפות גדולה מהרשתות החברתיות.

כולנו מצטלמים למופת, הילדים שלנו מנומסים. הם מתקשרים איתנו ללא הסחות סלולריות, האווירה נינוחה והסלפים ניגרים כמפלים צוננים כאילו אין 35 מעלות בחוץ. הסטוריז שלנו מפיצים אור תמידי סביב. מרוב אור ייחלתי לטיפת חושך אותנטי. ולא ממש מצאתי אותו בעולם החברתי הוירטואלי. אז זנחתי קצת את הכניסות שלי לשם.

נדהמתי מכמות התמונות של החופש שלכם ברשתות החברתיות. מתי יש לכם זמן להיות, להרגיש, לחוות?

והפער המשיך להתרחב, כי חלק גדול מהעיסוק שלי עוסק בקהילות דיגיטליות, תוכן מעניין (והכוונה היא לא למיקרו רגעים של הספקטקל הקרוי "אני"), שיווק און ליין (ולא של רגעי יומיום מלאי בוטוקס, אלא של ערך אמיתי, אם עוד נשאר לנו כזה), ואפילו בלוגינג (כי אני עדיין מאמינה שיש לנו מה לתת לעולם מעבר לאותן רשתות חברתיות).

החלטתי לתת גם לפער הזה להתקיים בי. ושבתי לחשוב על אחד הפערים שאני לא מצליחה לפתור. אולי הוא גם הפחות קריטי מכולם. ועדיין.

לאחר חופשה קצרה מהשירה, כל מה שרציתי היה להתנחם בזרועות הרומנסות הרוסיות אותן אני לומדת ומבצעת כבר כמה שנים. שוב זנחתי את הקונצרט שכבר שנה אני מבטיחה לעצמי לבנות, כדי לזכות בעוד כמה דקות של חסד אלוהי בחסות רימסקי-קורסקוב וצ'ייקובסקי.

נכון, גם הבמה קוראת לי וכבר שנים שלא עמדתי עליה וביצעתי מחזות זמר, שירי ג'אז. זו גם הסיבה שהחלטתי לבנות קונצרט. אבל הלב יש לו אמירות משלו, והן נחרצות. בכל פעם שאני מבצעת שוב את מחזות הזמר, אני עורגת אל הרומנסות. לא מתוך תחושה שמה שאין לי כרגע הוא טוב יותר, אלא ממש מתוך געגוע שכזה, של הלב.

ורק מהרומנסות האהובות עלי אני לא רוצה חופש…

וזה לא רק הלב, אם לנהוג בכנות. כי גם הראש כבר מבין דבר או שניים על ביצוע השירים האלה מול האלה, על נפלאות המלחינים הגדולים, על ההבנה שלהם, שבסופו של דבר הופכת את השירים הכל כך יפים האלה, בהפוך על הפוך, ליותר מותאמים לקול האנושי, ליכולותיו. 

בימים האחרונים עולה בי המחשבה שאולי הלב הפתוח שאני מתרגלת יעזור לי לסגור את הפער. אולי קבלת המציאות ומה שהיא מעלה בי תוריד לאט לאט את ההתנגדות, ולכן גם תסגור פערים שמשמעותם בחוסר קבלה?

אולי ההשהיה תתן לי תשובות? אולי המרחק מהעיסוק בדברים היומיומיים יתן ללב שלי לנוח קצת מנשיאת הפערים? ואני חשבתי שהחופשה הסתיימה. מסתבר שאני זקוקה לעוד אחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *