החלטות ממאדים, מציאות מוונוס.

אחד הדברים שאני שוב ושוב תוהה לגביהם (כן, גם אני שואלת מתי יש לי זמן לנוח) הוא ההשפעה של העולם החיצון על מצב הרוח. ואני לא מדברת על עב"מים, חייזרים ומטאוריטים שפוגעים בנו, כן? אני מדברת על דברים קטנים ויומיומיים שמטיסים אותנו מקצה מצב רוח אחד לשני.

בחודשים האחרונים אני מתרגלת לב פתוח והתמסרות. אחד הדברים שאני מבינה תוך כדי התרגול הוא כמה כוח יש בקבלה – של המציאות ושל מה שמתחולל בתוכנו. משהו קרה שם בחוץ – מישהו עצבן אותנו, מישהו איכזב או פגע? לא קיבלנו את הפרויקט שרצינו? זה הרי בגלל שיש לנו ציפיות שהעולם יתנהג לפי הכללים הסופר נוקשים שהחלטנו לחיות לפיהם.

חשבו מה קורה כשאתם אוהבים מישהו ואז הוא פתאום אומר משפט שלא מסתדר עם הערכים שלכם, מתעניין במישהו אחר כשהוא אתכם, בוחר לא לתקשר אתכם משך כמה ימים. מה קורה כשאתם ממהרים והקונה שלפניכם בוחר להתעניין בשלומה של הקופאית, או לנסוע ממש ממש לאט? אנחנו נאחזים באנשים וסיטואציות ובעיקר בתבניות שבנינו לנו משך שנים של איך העולם אמור להיראות. וכשהוא זז מאותן תבניות? מצב הרוח שלנו זז יחד איתו.

עשינו את זה מכל הסיבות הנכונות- כדי להגן על הלב הרגיש שלנו. אנחנו יודעים מה עושה לו טוב ומה מכווץ אותו, ולכן עושים הכל כדי להמנע מאותו כיווץ. אבל ברגע שאנחנו שוב ושוב מצפים שהעולם יתנהג לפי אמות המידה שלנו, אנחנו לא מקבלים באמת את מה שקורה. האמת? אנחנו אפילו לא ממש קשובים למה שקורה, כי אנחנו עסוקים בלפגוש את העולם הפנימי שלנו ולראות אם מה שקורה בחוץ מתנהג בהלימה או לא.

וזו אולי הסיבה שאנחנו גם נותנים לכל דבר קטן להפיל אותנו. קרה לי כבר כל כך הרבה פעמים שקמתי עם החלטה בלב לחוות יום נהדר, להיות פתוחה לכל מה שקורה, לא לכווץ את הלב, לנשום המון. את הקטע של הלנשום אני עוד איכשהו מצליחה, אבל בקשר ליום הנהדר? אהמ. מישהו אמר משהו קטן, העיר הערה, פגע? בום, הלב שלי מתרסק ולפעמים לוקח לי שעות (לא נעים לי לומר שלפעמים גם ימים) לאחות את השברים.

מה היה קורה אילו בחרתי לקבל את כל מה שקורה, לתת לזה להכנס פנימה, לקבל את התחושה המלווה את אותו הדבר (כן, גם אם היא כעס, אכזבה, קנאה או עלבון), ופשוט להיות עם זה?

זה מה שאני מתרגלת בשבועות האחרונים. זה חלק מההשהיה שאני עובדת עליה – לא להגיב, לא ליפול- פשוט להיות בשקט עם מה שקורה. נשמע פשוט? עבורי זו משימה ממש לא קלה. ההחלטה שלי לפתוח את הלב עוד ועוד נראית לי כמו הדבר הכי נכון לעשות. היישום של זה בחיי היומיום הוא הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. זו התמסרות. ויום אחד אני מקווה להגיע אליה.  

אני חוזרת שוב להחלטה שלי לתרגל התמסרות באמצעות מוזיקה. לתת לשירים ולמנגינות שאני פוגשת לעשות בי שמות, להוציא ממני דברים שאולי לא תמיד מתחשק לי לפגוש, לקבל את כל מה שעולה. להיות. להשהות.

ולתת למוזיקה להחזיר אותי למרכז שלי, שבו יש רצון עז לפתוח את הלב תמיד.

כי את המוזיקה אני אוהבת נקי, כמו שהיא, עם כל מה שהיא עושה לי. אותה אני מקבלת בלב פתוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *