האם מוזיקאים טובים זקוקים לגימיקים? ואנחנו?

מחשבות שהעלתה בי ההופעה של קרלוס סנטנה, מנסות לענות בדיוק על השאלה הזו.

במהלך הלילה שאחרי (יש לי נטייה לא להירדם לאחר הופעות, והניתוחים בראש לא פוסקים), הרצתי בראש את ההופעות הכי טובות שראיתי, ואלו, אחת אחר השנייה, הוכיחו לי נקודה מסוימת.

קרלוס סנטנה נתן במה למוזיקה, ולה בלבד. הגיטרה הנצחית, המוזיקאים הנפלאים שלצידו, והיכולת של המוזיקה לחולל בנו שמות, להזכיר נשכחות, לקחת אותנו לעולם אחר, הרבה מעבר לדשא של פארק הירקון.

אפילו פרינס, אליל נעוריי הנצחי, שהיה ונותר בעל יכולת פלאית להרטיט את לבי ונשמתי, אישיות אקסטרווגנטית מאין כמוה, שהצליח להפתיע בכל פעם, נותר בעיני אליל בזכות המוזיקה, המילים, הרגש. זה לא הבגדים המשונים, החלפת השם או הקולגות החטובות. כשאני מקשיבה לשירים, כל הניקיון שלהם יוצא אלי, וכל הגימיקים שבעולם לא יכולים להשתוות אליהם.

זו כנראה גם הסיבה שאני מעדיפה לראות הופעות במקומות קטנים, כדי להתחבר באמת למוזיקה, לאותה אמנות נשגבת שיוצרים האמנים האהובים עלי.

הופעת פלמנקו בברצלונה...
הופעה אינטימית של פלמנקו בברצלונה.

 

מסכי ענק? פירוטכניקה? משחקי אורות ואש? זה נחמד. אבל זה לא מה שאני מחפשת במוזיקה. אלו לא יכולים לסייע ולו במעט לתהליך הרגשי אותו אני מחפשת לעבור באמצעות המוזיקה. הם יכולים רק לטשטש אותו. אולי דווקא כדי ליהנות ממוזיקה, אני זקוקה לניקיון? דיוק? דגש על המוזיקה ולא על המסביב?

כך קרה שביורק, ששרה יחפה בקיסריה, נכנסה לי לנשמה. שינייד אוקונור, שלא זזה מהכסא שלה מרוב מבוכה (ולא הייתה צריכה, בינינו) פשוט נתנה את כל מה שיש לה, והיה לה. בריאן פרי שהרים מופע מושקע ומרגש הראה לי איך מתייחסים בכבוד לקהל ולמוזיקה. חוליו איגלסיאס, שבקושי זז, והיד שלו נותרה על הלב כל ההופעה. גם על הלב שלי, אגב. הם הגיעו אלי, ללא מסכים, ללא גימיקים, בצורה הכי ישירה והכי נקייה, באמצעות האישיות שלהם והמוזיקה שהם יצרו והגישו.

ולעומתם הופעות כמו של מדונה, יו 2 ועוד רבים וטובים, מלאות בגימיקים, מסכים, אפקטים וגם להיטים, השאירו אותי, לאורך הזמן, אדישה יותר. מבחינתי, כוחה של המוזיקה לא שרד אותם, את הגימיקים. הם רק הפריעו לה.

לאחרונה שמעתי ביקורת על ההופעה של סיה. היא "רק" שרה ולא זזה יותר מדי על הבמה. האם כבר לא מספיק לנו הופעות של מוזיקאים שפשוט מגיעים לנגן או לשיר לנו את המוזיקה שלהם? האם כוחה של המוזיקה הולך ונעלם ומפנה מקום לאפקטים?

האם אנחנו באמת זקוקים לגימיקים כדי ליהנות מהמוזיקה? האם הם באים על חשבון עומק ורגש?

אני כנראה לא. כשהמוזיקה נוגעת לי בלב, זה הכי הרבה שאפשר. זו הנאה.

ואתם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *