דיוק תוך כדי תנועה

החתירה אחר השלמות גורמת לכם לא לעשות דבר עד שאתם לא מגיעים למוצר/ביצוע/רגש המושלם? הפוסט הזה בשבילכם…

דווקא בעקבות העשייה שלי בבלוגים, גיליתי עד כמה חשוב להבין שפעולה מקדימה בטחון, ולא ההפך, ושהדיוק נעשה תוך כדי תנועה. אין כזה דבר בלוג מושלם, ממש כשם שאין דבר כזה יצירה מושלמת. איך זה מסתדר ומה הקשר למוזיקה? המשיכו לקרוא ותבינו.

בבלוגים זה קל להסביר. בלוג הוא יצירה דינמית של כתיבה,  שמתבססת על דיאלוג מתמיד. אנחנו הרי כותבים כדי שלפחות עוד קורא אחד יפגוש את המחשבות שלנו. כלומר כבר כאן היצירה עוברת שלבים, מתפתחת ונעשית מדויקת יותר ויותר ככל שאנחנו מקבלים פידבק מהקהל שלנו, הקוראים שלנו, וכמובן ככל שאנחנו משכללים את יכולות הכתיבה וההקשבה שלנו.

נדמה לי כי מה שנכון לבלוגים נכון לכל יצירה.

אנחנו כנראה המבקרים הכי קשוחים של עצמנו, ואם לא אנחנו, תמיד נמצא מי שיעיר לנו שהפוסט שהוצאנו, השיר ששרנו או ההרצאה שכתבנו דורשים עוד שיפור (וזה תמיד נכון! תמיד יש עוד מה לשפר. זה גם חלק מהיופי של היצירה בעיני). מנגד, בעולם הוירטואלי נמצא גם תמיד מי שיכתוב לנו "מהמממתתתת". אבל על כך בפוסט נפרד שמתבשל בי על ביקורת.

לפעמים אנחנו משפרים ומשפרים, עד כדי פגיעה ביצירה הראשונית שלנו. לפעמים אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה קולות מבחוץ, שמשהו בהקשבה שלנו אל עצמנו נשכח. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ביצירה הפנימית שלנו, עד כי אנחנו לא רואים או שומעים את ההדים שבחוץ.

החתירה אחר שלמות העשייה שלנו היא חשובה, כל עוד היא לא גורמת לנו לא להוציא את היצירה אל הפועל עד שנהיה שלמים איתה במאת האחוזים. האם יש מאה אחוזי שלמות? והאם משהו שהיום אנחנו שלמים איתו יחזיק מעמד גם במבחן הזמן?

אבל העניין הוא שאם לא נשחרר את היצירה אל העולם, לעולם לא נגלה חלק מהקסם של היצירה – הפגישה שלה עם העולם שבחוץ. הפגישה שלה עם הפרשנות של אחרים.

משהו קורה במפגש של היצירה עם החוץ, עם עוד לב, עוד אדם. לפעמים מספיק אחד שהיצירה שלנו תזיז לו משהו והנה היצירה כולה קיבלה משמעות נוספת.

(עכשיו אתם כבר בטח יכולים לנחש מה הקשר למוזיקה, נכון?)

רק בפגישה של הפוסט עם קוראים, השיר עם הקהל, ההרצאה עם השומעים, אנחנו יכולים להגיע לדיוק, וגם הוא אף פעם לא סופי.

הדיוק של יצירה שפוגשת קהל הוא כל כך רגעי, דינמי, כזה שעלול להתפוגג בכל שניה. לכן הוא כנראה גם כל כך יקר. משפט שהיה נדמה לנו מובן פתאום זוכה להרמת גבות ומבטים תוהים, השיר שחשבנו שהוא הכי חושפני ומרגש נתקל במבט אדיש, ואילו דווקא השקף ההוא מההרצאה שחשבנו לוותר עליו, הפיל למישהי אסימון.

מוזיקה היא כנראה האמנות הכי רגעית. רגע אחד היא כאן, נוגעת בנו, וברגע הבא היא נעלמת מחיינו, לפעמים לעד. באותו הרגע בו היא נגעה בנו, נוצר קסם חד פעמי. קסם שכאשר מדובר בביצוע חי, לא נוכל לשחזר לעולם.

מוזיקה היא אמנות בתנועה. לכן היא דורשת דיוק תוך כדי תנועה. דיוק תוך הקשבה לקולות שלנו, הרגשת האנרגיה הקסומה הזו שזורמת בין היוצר לקהל. דיוק שלא יוכל לעולם לחזור על עצמו.

הייתם מוותרים על הניסיון הזה לדייק? לבדוק את הגבולות? להעז? להפגיש את מה שמתחולל עמוק בתוך הנפש שלכם עם העולם בחוץ? כן, יש בזה סיכון, אבל כנראה שגם זה חלק מהקסם.

כשלמדתי פיזיקה משפחתית, נחשפתי לגישה לפיה התפתחות תמיד נעשית בשניים, במערכת יחסים. האם האמן שרגיל לעבד את היצירה שלו לבדו לא זקוק למערכת היחסים הזו כדי להתפתח? האם לעד הוא יוכל לדייק לבד? והאם יצירה שאינה פוגשת אנשים אחרים יכולה להיות מדויקת?

מה שאני מנסה בעצם לומר, שהדיוק שלנו, במיוחד כאשר מדובר על משהו שאמור לצאת החוצה, תלוי גם במי שמקבל אותו. והאמת? הכי כיף לדייק יחד ולא לבד בכל מקרה. לא?

 

תגובות

  1. אומר

    הנושא של פרפקשיוניזם מוכר לי (לצערי) יותר מדי טוב…
    מה שמאפשר את המשך "הריצה הלאה" זה עיון בספר 'הקיסר הצהוב' – ספר הלימוד הקלאסי של הרפואה הסינית. זהו ספר שערוך בצורת שאלות ותשובות, שעוד לפני השאלה הראשונה, טרחו הסינים להציג בו קביעה חשובה מאין כמוה: אין בחיים הארציים דבר שהוא מושלם!
    [מכאן האימרה הסינית: ישנם בעולם שני אנשים מושלמים: האחד כבר מת והשני עוד לא נולד…]

    • גיל אומר

      הסינים האלה מבינים דבר או שניים, ויפה שעה אחת קודם 🙂
      תודה גדעון!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *