בשבח האיטיות

 

השילוב של ספר טוב, קשר למוזיקה ותובנות אישיות הוא פשוט מנצח.

לכן, בזמן קריאת "בשבח האיטיות" (באיחור אלגנטי, אבל אם באיטיות עסקינן, למי אכפת?), עוד לפני שהגעתי לחלק שעוסק במוזיקה והקצב הנכון לנגן אותה, הבנתי משהו.

תל אביב כבר לא תהפוך לעיר איטית כנראה, ובכלל החיים שלנו כאן הם האצה אחת גדולה ומטורפת. בעודי שוקעת בספר, צעק לי האבסורד של המרוץ הזה. עוד עבודה, ועוד חוג לילדים, עוד ספר ועוד לקוח, עוד מסעדה חדשה נפתחה, עוד שיעורי בית עם הילדים, עוד תערוכה לראות, עוד מקום לבקר בו, עוד כסף, עוד תואר. התעייפתי רק מלקרוא את מה שכתבתי.

הפרק על הערים האיטיות אמנם נתן לי השראה לבלוגים המקומיים, והמזון האיטי כמובן דיבר אלי בזכות המגדלים, העסקים הקטנים, טריות חומרי הגלם והכבוד למה שאנחנו מכניסים אל פינו. אבל מה שהדהד בי כל הזמן הוא דווקא הקצב האיטי שסיגלתי לעצמי בנושא המוזיקה.

אם פעם לא היה שיר ברדיו שלא הכרתי על כל מילותיו וצליליו, היום אין לי מושג מה קורה. ואין לי שום בעיה עם זה! אם פעם רצתי לכל הופעה מחו"ל, היום אני בוררת אותן בקפידה. וכך מסתבר שאני מתייחסת לכל המוזיקה שלי וסביבי.

בשנים האחרונות גם הפכתי את האהבה שלי לשירה ולביצוע לתהליך ארוך ואיטי.

אם פעם רצתי והתרוצצתי (לפחות פנימית) כדי להרים הופעות, להזמין קהל, לדאוג שיבואו, להתקשר שוב ושוב, להתעייף כהוגן, לנסות להתנתק מכל זה כשאני על הבמה, וחוזר חלילה, לא עוד.

משהו קרה לי. התחלתי להאט.

אולי זה הגיל? אולי ההבנה שאין בי מה שדרוש כדי לדחוף את עצמי קדימה? אולי מצאתי שגם תחומים אחרים יכולים להכניס רגש ועניין לחיי? אולי החומר שהחלטתי להתעמק בו? ואולי השילוב של כל אלה?

כך או כך, בשנתיים האחרונות, בעודי עובדת על רומנסות רוסיות (והדרך עודנה ארוכה), אני מבינה יותר ויותר כמה אני נהנית מהתהליך. כמה יש לי זכות שהמוזיקה נמצאת בחיי בכל כך הרבה צורות.

יש משהו משחרר באיטיות הזו. לקחת את הזמן כדי לגלות לאט לאט את טיבה של היצירה, את החיבור שלך אליה, את מה שאת רוצה להעביר ממנה הלאה. ואז לגלות עוד שכבה. ולהבין שזה תהליך בלתי נגמר. ולהבין שיש ברכה בזה שהוא בלתי נגמר, כי תמיד יש עוד ועוד ועוד לאן להגיע.

זה נכון שחייבים לשחרר את התלות בתוצאה, וגם בתהליך הזה כפי הנראה אי אפשר להאיץ, אבל ברגע שזה קורה מקבלים תגמול ענקי בזכות הנאה אמיתית.

מה גיליתי בזכות האיטיות הזו?

  • מה זו זרימה או FLOW (ממליצה בחום לקרוא את הספר הנהדר בשם זה).
  • שגם לאחר אלף פעמים, יש לי עדיין מה לגלות ביצירה מסוימת.
  • מהי נוכחות אמיתית ברגע.
  • את כוחה המרפא של הנוכחות הזו (בחיי. זה מחזיק יום שלם והלב שלי נקי כל כך!).

 

המורה שלי למשחק אמר לי פעם, כשהתכוננו לאחד הקונצרטים שלי, וממש פיגרנו בזמן "כשאין זמן, לוקחים את כל הזמן". לא הבנתי אז כמה הוא צדק. יש דברים שאפשר לגלות רק כשלוקחים את הזמן.

אז אם אין סיכוי לערים איטיות בישראל (טוב, לפחות לא העיר שלי), יש לי לפחות תקווה למצוא את הטמפו ג'וסטו (הקצב הנכון) שלי במוזיקה, באהבה, בפנאי.

ואתם? האם התמסרתם פעם לאיטיות? אשמח לשמוע.

תגובות

  1. גדעון רון אומר

    לא יודע אם אפשר להגדיר זאת כ"התמסרות לאיטיות", אבל בביקורי בקוסטה ריקה התאהבתי – על אמת – בבעל חיים בו נפגשתי שם באחת השמורות: העצלנאי. זהו יונק בגודל קוף בינוני החי על העצים.
    הוא מתאפייןבתנועה איטית במיוחד. הוא לא זז כשאין צורך בכך, וגם כשהוא עושה זאת הוא נע באיטיות רבה. ב- slow motion אמיתי… אגב, כשהוא נתון בסכנה, הוא נע קצת מהר יותר, במהירות של כ-4.5 מטרים לדקה…
    פשוט נפלא…

    • גיל אומר

      נשמע מדהים, גדעון. ואני בטוחה שרק מלהביט בו אפשר להירגע 🙂
      במוזיקה, ובאמנות בכלל, ההשראה מגיעה מכל מיני כיוונים בלתי צפויים. אז גם העצלנאי שלך יכול לשמש השראה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *