בחזרה לרגש

לאחרונה, וכתמיכה לעשייה החברתית בבלוג המקומי שלי, אני משתתפת בקורס מרתק, שיזמה ויצ"ו, ונקרא "סדר חברתי חדש". בפעם הראשונה בחיי (איזה כיף שיש עוד פעמים ראשונות, נכון?) אני נמצאת, לפחות אחת לשבוע, בקבוצה של נשים (כן. רק נשים. וזה חדש) מעניינות, ולומדת על יזמות, עסקים חברתיים ודינמיקה קבוצתית.

איך כל זה קשור למוזיקה? חכו.

אחת ההרצאות האחרונות, וכנראה המרתקת שבהן, היתה של ליאור שהם, שנועדה לתת לנו כלים להעברת מצגות קצרצרות שיהיה להן אימפקט ארוך. למדתי ממנו המון. ההתלהבות שלו, החיוך והאכפתיות גרמו לכך שכל מה שהוא אמר, קיבלתי. באהבה.

לקראת סוף הערב הבנתי משהו כל כך בסיסי. נדמה לי שבשנה האחרונה, דווקא מתוך עשייה רבה, אני מבינה דברים כל כך פשוטים, כמעט ברורים מאליהם. האם אנו נדרשים לסיבובים של כמעט 360 מעלות כדי לחזור לדבר הכל כך מובן מאליו? ייתכן.

זה קרה לי שוב אתמול. הצגתי את התזה שלי (שוב רכשתי מקצוע שמי יודע מתי אעסוק בו) וצוות השופטים ציין לטובה את ההתלהבות שלי. עזבו מחקר, מתודולוגיה, ידע או רעיונות. מה שנחקק אצלם זו ההתלהבות. אז הנה – אני מגיעה שוב לאותה נקודה בסיסית, והיא הרגש.

נדמה לי שידעתי את הסוד הזה מאז ומתמיד, אבל מדי כמה שנים אני מקבלת תזכורת. כל מה שאני עושה כדאי שיהיה מונע מרגש. אחרת, לא כדאי לי לעשות אותו כלל. לפעמים אני מחפשת ידע, רעיונות, עסקים, עיסוק. שוב ושוב אני מוצאת שהמוצלחים שבהם נוגעים לי ברגש.

הרגש הוא זה שגורם לי לעשות אחרת. הרגש הוא זה שמניע אותי ליזום. הוא גורם לי לכתוב אחרת. הרגש (או לצערי, העדרו) קובע אם מה שאני שומעת, בין אם במצגת או בהרצאה, או בשיחה על כוס קפה, ייכנס לי ללב, ובעקבותיו כנראה גם לראש.

היו כמה פעמים בהם ניסיתי לפעול מתוך הראש בלבד. האם היתה לפעולות הללו כרוניקה של מוות ידוע מראש? כנראה. ערכתי בראש רשימה של הדברים שעשיתי במהלך השנים ואני יכולה להתגאות בהם. כולם, בלי יוצא מהכלל, היו מונעים מרגש.

ונחזור למוזיקה. כשאני לוקחת שיר, יהיה יפה ככל שיהיה, אם לא אמצא בו את החיבור לרגש שלי, מה יהיה לי לתת לקהל? זה יכול להיות משפט, מחשבה, זיכרון או חלום אסוציאטיבי, אבל משהו מהשיר חייב לגעת לי ברגש, אחרת גם הוא נדון לכשלון.

לקראת סיום – ידיעה אופטימית – כשהרגש נוכח, אין סיכוי לפספס אותו. כשהשיר החדש שאני מנסה לעבוד עליו נדבק ברגש, שומעים זאת כבר מהמילה הראשונה. כשאני שומעת הרצאה או מצגת שיש בה רגש, אני מרותקת. כשאני קוראת משהו שיש בו רגש שמתכתב עם שלי, אני רוצה להמשיך לקרוא.כשיש לי פגישה והאדם מולי מרגש אותי, אני כל כך רוצה לעזור לו, לעבוד איתו, לשמח אותו. הלוואי ואני מצליחה לפעמים.

אז שוב, קבל קוראים ומחשב, אני מבטיחה לעצמי להתרחק מכל מה שאין בו רגש. ממליצה גם לכם. עכשיו אני שואלת את עצמי איך מצליחים להעביר את כל הרגש הזה שיש בפנים? זו כבר סוגיה לפוסט אחר…

נסיים בציטוט של מאיה אנג'לו: " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש".

תגובות

טראקבקים

  1. […] בפוסט הקודם הבטחתי לעצמי לא להתקרב יותר למה שאין בו רגש, והנה נפלתי בדיוק לבור אותו זיהיתי. הלכתי ממש לפי הספר הטיבטי. כנראה בפעם הבאה, או לכל היותר בזו שלאחר מכן, אני כבר לא אפול, ואבחר את הדרך האחרת. האם כדי לחזור לבסיס אנו נדרשים מדי פעם לסטות מהדרך? יתכן. הסטייה הזו היא תזכורת למה שאנחנו כבר יודעים, אבל היא חשובה אחת לזמן מה. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *