אתם – תלושים או שייכים?

בעקבות הפוסט הקודם על ריבוי תחומי עניין, חשבתי באחד הלילות (זה מה שקורה לאנשים ששנתם נודדת: הם כותבים בראש פוסטים, מתחילים שיחות דמיוניות, ומפתחים רעיונות חדשים) על עניין נוסף.

ריבוי התחומים גרם לי להרגיש לא לגמרי שייכת לכל קבוצה בה נמצאתי. למדתי הנדסה, אבל יצאתי מהשיעורים כדי לפתח את הקול; ביצעתי פרויקט בפרלמנט האירופי, אבל ידעתי שאני שניה לפני עזיבת המקצוע; השתתפתי בקורס מלא נשים, אבל לא הצלחתי להתגבש איתן. וזה ממשיך וממשיך.

עד כמה אתם מרגישים שייכים לקבוצות?

 

אף פעם לא הרגשתי שייכת עד הסוף לקבוצות בהן אני נמצאת. הדפוס חוזר שוב ושוב. אבל האם זה בהכרח רע?

תחושת התלישות הזו, שאף פעם לא נתנה לי את הרגשת השייכות המלאה (שמאסלו טוען כי היא בסיסית), גם נתנה לי להסתכל על כל קבוצה או עיסוק בעין יותר ביקורתית, ולשלב בין גישות שונות מתחומים שונים. לפעמים זה עזר לי מאוד! לדוגמא – לאחר שקראתי בספריו של סטניסלבסקי על שיטת העבודה של מהחוץ לפנים במשחק, הבנתי שאפשר להשתמש בה גם במצבים יומיומיים בחיים, או אפילו בעבודה, והיא עזרה לי.

גם השילוב הכמעט בלתי אפשרי בין עשייה שיש בה דרישה אינטלקטואלית (הנדסה ושאר נפלאות ההיי טק) ובין זו שיש בה דרישה יצרית ורגשית (מוזיקה), הביאה אותי להבין שאני לא רוצה לוותר על אף אחד מהצדדים. זה כנראה חלק ממה שהוביל אותי לבחור לבסוף בעיסוק בבלוגים, ייעוץ על תוכן ומתן ידע שמשלב את תחומי העניין האלו.

העיסוק הנוכחי שלי דורש ממני יכולות אינטלקטואליות מתפתחות (ואני מתה על זה), וטונות של רגש (אני לא יכולה בלי זה), שהרי איך אפשר לכתוב מבלי לדייק את השפעת המילים על הבטן הרכה?

בבלוגים מצאתי שילוב של כל מה שאני אוהבת. איפה אתם מוצאים?

 

ואני חוזרת לתלישות שלי, או לאי השייכות שאפיינה אותי מאז ומתמיד. מעולם לא הייתי שייכת לעולם ההנדסה, ולכן הרשיתי לעצמי לעזוב אותו או לפקפק בו ובהתאמתו אל העולם שלי. לא נאלצתי לשיר במקהלה או במחזמר מובנה, ולכן יכולתי לבחור באמת בסוג המוזיקה המתאים לי באותו הרגע, גם אם מדובר בשנים של עבודה על רומנסות רוסיות שמי יודע אם מישהו רוצה היום לשמוע.

בתוך קבוצה, יכולתי לפתח דעה משלי גם אם כל שאר חברי הקבוצה חשבו הפוך. תחושת התלישות הזו, במידה מסוימת, נתנה לי חופש להיות פשוט אני. חלק מקבוצה, אבל לא עד הסוף. חלק שיכול בכל שניה להחליט שהוא בעצם בחוץ ולא בפנים, ולכן אין לו בעצם מה להפסיד, אלא להיות הוא עצמו.

התלישות הזו נתנה לי אפשרות ואורך רוח ליהנות באמת מהדרך, מבלי שקיים בי הצורך להתיישר לפי מוסכמות זו או אחרת.

ואולי בכלל מדובר בפחד שלי מהגדרות? מאז ומתמיד לא אהבתי להיות מוגדרת – לא בתור מהנדסת, אפילו לא בתור רק בלוגרית. אולי רק עולם המוזיקה, שמאחד בתוכו את כל מה שיש, כל מה שנאמר וכל הרגש המדובר והלא מדובר, רק הוא יכול בעצם להכיל את כל מי שאני.

נדמה לי שאני בוחרת להישאר עם התלישות שלי, לא לגמרי להשתייך לקבוצה, הגדרה, מקצוע או תבנית. התלישות שלי משחררת אותי קצת מהעולם הסופר שיפוטי, מובנה ומבלבל שם בחוץ.

ואתם? מה איתכם? שייכים? תלושים? ואיך אתם חיים עם זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *