אף אחד לא יחליט עלי, חוץ מהמוזיקה.

 

חולי שליטה. כולנו חולי שליטה. לפחות אנחנו חושבים שכך. בפועל כמובן אנחנו נותנים לכל דבר קטן להחליט עלינו – מישהו מדבר אלינו לא יפה, ומיד מצב הרוח שלנו מתהפך. מישהו חותך אותנו בכביש ומיד אנחנו הופכים להיות אגרסיביים. מישהו שולח לנו הודעה לא במקום, ומיד הולך לכל הרוחות הריכוז שלנו בעבודה ואנחנו עונים, מה שכמובן משבש לנו את כל היום.

אבל אנחנו עדיין מאמינים שיש לנו שליטה. ואולי מוטב שכך.

לפני כשנה קראתי ספר מרתק, בשם The Surrender Experiment בו המחבר מספר את סיפור חייו המפתיע, מהרגע בו החליט להתמסר לכל מה שקורה לו, לחבק אותו באהבה, לזרום ולמנף את זה הלאה. מדובר בגישה קיצונית, שהביאה את מייקל זינגר להפוך למליונר. כמובן שעובדת היותו בחור מבריק רק עזרה לו להגיע לשם.

כך או כך, גם שנה לאחר שקראתי בו, הספר הזה עדיין מלווה את מחשבותיי.

להתמסר או לא להתמסר? זו השאלה.

.

עד כמה אנחנו נותנים ליקום, לטבע או למה שקורה סביבנו להשפיע עלינו, ועד כמה אנחנו לוקחים את העניינים לידיים, או לפחות מאמינים שאנו עושים כך?

מלמדים אותנו תמיד שכדאי להיות פרואקטיביים, שהפסיביות לא תביא אותנו לשום מקום, ומצד שני שיש כוחות גדולים וחזקים הפועלים עלינו ואין לנו באמת השפעה על הגורל, על חיינו, על מה שיקרה. תוסיפו לזה את התורות הבודהיסטיות המדברות על זריעת זרעים לטובת הקארמה, את היכולות שלנו לברוא מציאות מתוך מחשבות ואפילו את האפיגנטיקה, המוכיחה לנו שאמונה ומחשבות יכולות לשנות גם את החזקים שבתאי הגוף שלנו.

פלא שהלכנו לאיבוד בתוך כל זה?

איפה עובר הגבול בין התמסרות לכוחות גדולים מאיתנו, ובין לקיחת אחריות?

אני עדיין מנסה לפצח את התעלומה. מצד אחד אני מתעוררת מדי בוקר בחמש כי החלטתי שהיוגה והמדיטציה עושות לי טוב, כלומר אני בשליטה מלאה. ומצד שני, אני מבינה שכל דבר שקורה לי הוא דרכו של היקום להעביר לי מסר, ובסופו של דבר אינו מתרחש סתם, גם אם באותו הרגע אני לא מבינה על מה ולמה. אז גם אני נעה בין אמונה במה שקורה ובין לקיחת שליטה על חיי, על הזמן שלי, על הבחירות שלי.

להתמסר זה קצת כמו לצאת לטיול ליעד בלתי מתוכנן

.

החלטתי, אם כך, לבחור תחום אחד ובו אני מנסה להתמסר לגמרי, והוא כמובן המוזיקה. זה נכון להאזנה למוזיקה וזה נכון לביצוע שלה.

אני מנסה להבין, ובעיקר להרגיש, למה שיר זה או אחר הופיע פתאום, לתת לו להשפיע על מה שקורה לי ואולי אפילו במידה מסוימת לכוון את הדרך שלי.

בשנים האחרונות החלטתי גם לתת ליצירות נהדרות לכוון את הדרך המוזיקלית שלי. ההתמסרות לשירים שלא הכרתי, ומעולם לא חשבתי שידברו אלי, והיכולת לתת לעצמי להתמסר ולהיסחף איתם, מלמדת אותי המון.

בכל פעם שאני מסיימת חזרה ובה אני עובדת על רומנסות רוסיות, מוזיקה שלא הכרתי עד לפני כמה שנים, והרשיתי לה לכבוש אותי לאט וביסודיות, בשפה שאיני מבינה, אני המומה מההשפעה שלהן עלי.

המוזיקה הזו, שטובי המלחינים עמלו, הבינו ואהבו, מצליחה לגעת בי במקומות שאולי רק פרינס העז לגעת, ולקחת אותי קדימה במובנים שעוד אף אחד לא הצליח – מבחינת רגש, יכולות, דיוק וחיבור אישי.

אז לאן זה יקח אותי? חלק מההתמסרות זה פשוט לא לדעת…

.

אולי אין לזה תכלית, ואולי אף פעם לא תשמעו אותי שרה מהיצירות האלו בקונצרט, אבל בכל פעם הן מצליחות לקחת אותי קדימה, לאט וביסודיות. כנראה שללמוד מגדולים וחכמים מאיתנו באמת לוקח אותנו למעלה. אולי צריך רק להתמסר ללימוד הזה.  

אז בחרתי תחום אחד בחיי, והחלטתי להתמסר אליו ולשחרר (קצת) את השליטה, את הרצון להוכיח, את הצורך בהכרה ואפילו במידה מסוימת את התוצאה. ומה שלמדתי בדרך היא שדווקא פה ההתגייסות שלי היא בשיאה – הגוף מתגייס, הקול נדרך, והרגש- אוהו – אז הוא באמת יכול לעוף קדימה!

תמיד ידעתי שיש למוזיקה את היכולת להעיף אותי (לכל כיוון אפשרי), אבל לא חשבתי שהיא גם תלמד אותי כל כך הרבה, ותתן לי לדייק עוד ועוד, תוך התמסרות מוחלטת. האם מדובר באיבוד שליטה או דווקא בשליטה מלאה?

אז מה אתם אומרים? יש לכם איזה תחום שבו אתם יכולים להרשות לעצמכם קצת לשחרר? להתמסר? יש סיכוי שדווקא בו נכונה לכם למידה משמעותית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *