דברים רבים קורים במרווחים
נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.
השקט להתפתח, ורעש הדיגיטל והמיינד
התפתחות אמיתית מתרחשת בשקט, בהשהיה, במרווח ובאפשור של תהליכים. אבל למה זה כל כך מסובך לדאוג לשקט הזה?
נגישות, פתיחות וגבולות – איך יוצרים את האיזון ביניהם?
האם הלב הפתוח שאני מתרגלת יגרום לאנשים מסוימים לנסות לפרוץ גבולות מולי?
התמסרות או כניעה?
אני מנסה ללמד את עצמי השהיה. לא למהר לפתור, להגיב, לעבד כל רגש או מחשבה – אלא פשוט לתת להם להיות בי, גם אם מדובר במצב לא נוח. המוזיקה, כרגיל, נחלצת לעזרתי.
לעולם בעקבות השקט
יותר ויותר אני כמהה לשקט. האם העולם פשוט הפך רועש מדי?