האם הנפרדות מאפשרת לנו להיות שלמים יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו? האם היא זו שמאפשרת לנו לקיים קשרים מלאים?

כשהתחלתי להסיר התנגדויות, אפשרתי לרוח חדשה להיכנס פנימה לחיי. היא הביאה איתה משב מרענן של פרשנויות.

כשאנחנו מפנים זמן מדי יום לתרגול, אנחנו לומדים באמת. בכל יום, עם תרגילים והקדשת הזמן, עם חוזק מנטלי ומשמעת עצמית ועם המון אמונה בתהליך. עם התסכולים, עם השאלות, עם רגעי השיא ורגעי השפל.

כל החיים אנחנו בהמתנה לדברים שיקרו. אולי ההמתנה עצמה היא ה – דבר? אולי יש דווקא בה הזדמנות מעניינת ללמידה והתפתחות?