מצד אחד השקט שלי לבד, המחשבות שרצות, החיבור ללב. מצד שני – העולם היפה הזה שבחוץ שקצת מתערער לי לאחרונה. מחשבות על התנועה הזו מן החוץ לפנים…

התנגדות היא תחושה קשה, בעייתית, שיפוטית וביקורתית. היא בעצם כל הזמן אומרת "לא". מה היה קורה אילו יכולנו ללמוד לא להתנגד, אלא לקבל מה שקורה?

האם אנחנו חושבים יותר מדי? האם אפשר לאמן את עצמנו להקצות זמן לחשיבה, אבל מינימלי?

כדי להתמלא בדברים חדשים, צריך לפנות להם מקום. מחשבות על לאמץ ריקות…

נדמה שמחשבות ורגשות יכולים לזוז רק כשמאפשרים להם פשוט להיות. כמו במוזיקה, דברים רבים מתרחשים בשקט שבין התווים, במרווחים.