פלאשבק מן העבר.
לפני 35 שנים אני שקועה בערימות של קסטות, רבות מהן מכילות אוספים שהכנתי במו ידי, בשעות קסומות של הקלטות בטייפ דאבל קאסט, מתוך קסטות אחרות או מצעדי הפזמונים של רשת ג'. אז הם הושמעו בלופים בווקמן שלי, עוד ועוד, עד שנשחקו.
שנת 85, ואני רואה לראשונה את גשם סגול. אני לא מבינה מה בדיוק קורה לי אבל הזמר המוזר הזה, עם הטעם הנורא בבגדים, מצליח לגעת לי בלב. אני מתחילה לרכוש קסטות ותקליטים שלו, מחכה לעוד סרטים, עוד אלבומים. הם מגיעים ומדהימים אותי.
27 שנים אחורה. אני נוברת בערימות תקליטים מאובקות בחנות צדדית בסוהו של לונדון, רק כדי לגלות איזה סינגל נשכח של להקה אוונגרדית שכולה נקודות ורודות.
בחור אמריקאי שאני מכירה מקליט לי קסטה מהשירים האהובים עליו, ומכיר לי להקה חדשה ומדליקה – REM. לעד אזכור אותו לצלילי Orange Crush.
ברחוב ניו יורקי אני רוכשת קלטת פיראטית של האלבום השחור של פרינס. ההתרגשות בגוף שלי זכורה לי עד היום.
אחת לחודש אני נוסעת בקו 48 לרחוב קינג ג'ורג', נכנסת בחרדת קודש לרחוב שינקין, ומוצאת מפלט באוזן השלישית. יש שם סטנד אחד של תקליטים מוזלים, ואני תמיד בוחרת אחד של יוצר שאני לא מכירה, רק לפי העטיפה. כך הכרתי למשל את סונוקו היפנית, את קוביות הסוכר האיסלנדיות, את האלבום האפריקאי של TEST DEPT, אלבום כמעט נשכח של פרוקול הארום, ועוד רבים ומעניינים.
ואז MTV מגיחה לחיי, בסערה והתרגשות. הטלויזיה דלוקה כל הזמן. כי מי יודע מתי יפציע איזה קליפ חדש של פרינס? אין סיכוי שאני יכולה להרשות לעצמי לפספס אותו! זו הייתה תקופת פרל ג'ם ונירוונה, ומופעי אנפלאגד נהדרים. לא יכולנו לבחור מה יגיע, אז ישבנו וחיכינו, והכרנו כל מנחה, כל קליפ, כל שיר חדש שיצא. התאהבנו בכמה מהם.
7 שנים מאוחר יותר, אני נוהגת בלילה ומהרדיו מגיח שיר קסום של פי ג'יי הארווי. אני עוצרת את הנשימה. למחרת אני מגיעה לחנות ומזמזמת את השיר מול המוכר, כדי שיגיד לי, ומהר, מאיזה אלבום היצירה המושלמת הזו מגיעה. קניתי מיד. הקשבתי לו בלופ אינסופי והתמכרתי. אותו כבר קניתי בדיסק. התקדמתי בחיים.
מסרתי את התקליטים שלי לבתים אוהבים שידעתי שישמרו עליהם היטב. נפרדתי מכל הקלטות, אבל שמרתי את כל הדיסקים קרוב ללב. גם אלו שצרבו עבורי אהובים מן העבר עם אוספי שירים שלעד ייקחו אותי למחוזות הרגש.
וזה ממשיך, וממשיך. עד לפני שלוש שנים, כשפניתי לרוני ידידיה, לברר מה זה השיר המושלם הזה שהוא השמיע בשעה 7:49 בבוקר ולפת לי את הלב. מיהרתי ליוטיוב ושוב התמכרתי ללופ אינסופי של Dedication.
ואז, באיחור לא אלגנטי בכלל, הטכנולוגיה הגיעה אפילו אלי. לפני כשנה התחלתי להוריד לאייטיונס שירים ואלבומים, וליהנות מהם בכל מקום, בכל זמן. אבל המשכתי להתגעגע לצליל הראשון של המחט על התקליט, לעדינות בה ניקיתי את האלבומים שלי, לאפשרות להשמיע את דארלינג ניקי לאחור ולחשוב האם יש שם מסר חבוי.
ועכשיו? אפל מיוזיק. 40 מיליון שירים? אלוהים, איך מוצאים ידיים ורגליים? למי יש זמן וכוח לכל כך הרבה שירים? ברגעים הראשונים הלכתי לאיבוד. ברגעים הבאים התחברתי לאיזה רדיו של פרינס והלב שלי חזר לפעום. ברגע השלישי חיפשתי האם אפילו להקות שכוחות כמו מקאנו נמצאות שם. הן כן. וואו.
אבל איך אוכל למצוא שיר חבוי באלבום, כמו The Way של הבוס, ואז להתאהב בו טוטאלית? איך אצליח לגלות שירים חדשים של להקות שמעולם לא שמעתי עליהן?
האם הזמינות הזו של המוזיקה, בכל זמן, בכל מכשיר, בכל מקום, בעצם פוגעת בהתרגשות של הגילוי שלה? ברומנטיזציה הזו של תקליטים ישנים ואוספים שמישהו ישב והכין במיוחד עבורך? האם לשלוח היום שיר בוואטסאפ היא המקבילה של לרשום מילים של שיר אהוב ורב משמעות על גבי דף ולשים בתיבת הדואר?
והאם אני באמת מוכנה למעבר הזה? אני לא בטוחה.
ואתם? איך אתם צורכים את המוזיקה שלכם? מהם הזיכרונות שמלווים את הגילויים המרגשים שהיו לכם? ספרו לי.
