נגישות, פתיחות וגבולות – איך יוצרים את האיזון ביניהם?

לאחרונה אני מרצה יותר ויותר, וזה גורם לי לתהות (אני יושבת מול המחשב וקוראת בקול את מה שאני כותבת, כאילו אני מינימום קארי ברדשו. אבל אני מיד מרגיעה את עצמי. אני בסך הכל עוד בלוגרית 😉).

ועל מה אני תוהה הפעם? איך לאזן בין פתיחות ונגישות, לבין גבולות.

מי שעוסק במוזיקה, כלומר ברגש, יכול בכלל לאזן משהו?

ואני אסביר – אני משתדלת להרצות בלב פתוח, בחיוך, להזמין את המשתתפים לשאול, להסכים או לא להסכים, לבדוק יחד איתי, לערער. מבחינתי, כשנוצר דיאלוג אמיתי, החומר עובר בצורה הרבה יותר מעניינת. אבל לפעמים, השיחה בגובה העיניים מוציאה ממשתתפים דברים אחרים, כמו למשל ביקורת אישית מול כל הכיתה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני מיד מתחילה לחשוב.

האם זה חוסר חינוך? האם הפתיחות שלי נחווית כחוסר אוטוריטה? האם אנשים מפרשים פתיחות כהזמנה לומר כל מה שעולה בראשם? האם הביקורת הזו באמת היתה חייבת להיאמר בפורום הזה (ברוב המקרים התשובה היא בהחלט לא), האם הביקורת עניינית (כאן התשובה היא לפעמים כך ולפעמים כך), ועוד מחשבות ותהיות לרוב.

הבנתי שזה לא ממש משנה, כי כשהסגת גבול מגיעה, אני מזהה אותה מיד. הביקורת העניינית לעולם לא תפעיל אותי רגשית כמו זו שפורצת גבולות, מכוונת אישית. אני מתמודדת איתה, גם מול כיתה שלמה, והיא לגיטימית כשהיא עוסקת בתוכן ההרצאה. אבל גבולות הם משהו אחר לגמרי. כבר כתבתי פעם על חופש מתוך גבולות, וככל שעובר הזמן אני מבינה שזה מתאים לי מאוד. אבל זה לא אומר שזה מתאים לכולם, ובטח לא לחלק ממי שהגיע או עוד יגיע לשמוע אותי.

האם הגבולות נחצים רק אצל הצד השני? אולי הגיע הזמן להפוך את החשיבה?

ולכן, המחשבה הבאה שלי היא שהגבולות חייבים לבוא ממני. אני יודעת שברגע שאצלי הגבולות יהיו ברורים, הם גם יעברו לצד השני, אפילו ללא מילים מפורשות. וזה מביא אותי לשתי תהיות חדשות (לא, אין מנוחה לחושבים). האחת – איך מאזנים בין הנגישות והפתיחות שאני מאוד אוהבת, ובין גבולות. והשניה – איך מעבירים אותם ללא מילים, רק באמצעות נוכחות.

חשבתי על ביגוד, עמידה, שפת גוף. כל אלה די ברורים. ואז חשבתי על האפשרויות של שימוש בשקט, ופה התחלתי לחייך, לאהוב. הלב שלי מיד נפתח, וכשזה קורה, אני יודעת שמצאתי פתח.

ואז הבנתי שהגבולות הם קודם כל שלי עם עצמי. כשהגבולות שלי נעשים ברורים יותר, גם החוץ מתיישר. זה נשמע מאוד רוחני, אבל זה קורה הלכה למעשה כל כך הרבה פעמים, ביומיום. כלומר, דווקא ככל שהלב נפתח יותר ויותר (ואני עובדת על זה!), אני צריכה לפתח גם שמירה עצמית. כי תמיד יהיו מי שהלב הפתוח זר להם, ולכן הם ינסו לאתגר אותו.

הגבולות ברורים או מטושטשים?

כדי למצוא תשובות מפורטות, פניתי, איך לא, למוזיקה.

כי במוזיקה יש המון שקט. וגם הגבולות של השקט ברורים. השקט הוא שמאפשר למסרים לעבור, לצלילים להדהד. השקט מסביב מאפשר לי להקשיב ליצירה כמו שהיא. השקט מאפשר לי להקשיב לעצמי מקשיבה ליצירה. הוא נותן לי גבולות ברורים. איפה אני נמצאת, איפה המוזיקה, ואיפה אנחנו מתמזגות.

אז אם השקט הוא משאב כל כך חשוב (לא רק כמטען נחוץ, מנוחה מושלמת וניקיון, מה שמזמן הבנתי), הרי שאני צריכה להבין איך מתוך שקט צומחים להם גבולות. שולחת את עצמי להתבוננות בנושא. מקווה לחזור עם תשובות.

אז מה אתם אומרים? האם אפשר להיות פתוחים ונגישים, ויחד עם זאת עם גבולות ברורים? האם הגבול הוא כלפי חוץ בלבד? אשמח לשמוע.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *